אופס , זאת חברה הכי טובה שלי – פרק 1

אני מתחבאת מאחורי הארון . מקווה בכל ליבי שהוא לא יבחין בי , כי אם הוא כן הוא ישאל מה אני עושה פה , ואני ? אני לא אדע מה לענות .
הצעדים מתחילים להישמע מהקומה התחתונה . אני מקשיבה בתשומת לב , לרגע נדמה לי שאני טועה , אני מתכוננת לצאת ולהסביר את עצמי , אבל אז אני שומעת עוד זוג נעליים . עקבים .
הם הולמים על רצפת השיש בקומה התחתונה .
אני מתכווצת בפינה המוסתרת שלי , כל כך קיוויתי שטעיתי , שמה שנוגה אמרה לי היה רק בכדי להרגיז , שאני טועה ובאמת ערן לא בוגד בי .
אני עוד לא מאבדת תקווה , אני ממשיכה לשבת , מצפה לבאות .
אולי זה חברה מהכיתה שהוא צריך לעבוד איתה . או אולי אפילו אמא שלו .
את המחשבה הזאת אני מייד סותרת , אין סיכוי . שולי אף פעם לא נועלת עקבים .. ואולי ?
אני מנסה להשתיק את נשימות הפאניקה המתגברות שלי . כדי שהם לא ישמעו . הוא והיא .
ערן שלי ומי שהיא לא תהיה .
מהחריץ שמאחורי הארון אני רואה שהדלת נפתחת . ואיתה גם האור . הוא עומד בדלת , ככה כמה שניות . מחכה לה , כמו שהוא תמיד מחכה לי .
הלב שלי עוצר . אני מביטה אל עבר הדלת . לראות מי היא הנערה שמנסה ואולי כבר הצליחה לגזול אותו ממני .
אבל שום דבר לא מכין אותי למה שאני עומדת לראות .
נוגה פוסעת אל החדר בצעדים זחוחים , מחבקת אותו ולוחשת לא משהו באוזן שגורם לו לצחוק.
מהשנייה הזאת כל גרגר אבק נראה לי ברור כל כך . הכל זז באיטיות נוראה .
אני רואה איך נוגה . החברה הכי טובה שלי בעולם כולו , כורכת את הזרועות הנשיות שלה עם הצמידים סביבו , מתקרבת אליו עם הגוף הרזה והקטן שלה שלבוש בשמלה שלמרבה האימה, היא השאילה ממני אתמול .
היא ממשיכה להתקרב , ואני מתפללת שוב ושוב שהיא תעצור . שזה סתם משחק . ושהם יודעים שאני פה, שעוד שנייה היא תעזוב אותו , ושניהם יתחילו להתגלגל מצחוק , יוציאו אותי , מפינת המחבוא הדחוסה שלי . שעכשיו כבר אין לי שם אוויר , ויגידו משהו כמו " עבדנו עלייך "
אבל לא .
הפה הקטן שלה נסגר על פיו , בנשיקה ארוכה ומדממת .לוהטת .
אני מרגישה איך כל עצב בתוכי קורס , ההיגיון אומר לי לברוח משם . לעצום עיניים או משהו .
אבל אני פשוט לא מצליחה, אני מתבוננת איך נוגה . הילדה שאני מכירה מגיל שנתיים כבר , שהיינו חברות הכי טובות מאז ומעולם . מנשקת את ערן החבר שלי .

אני מחכה עוד כמה דקות . ואז מחליטה שאני לא יכולה יותר , אני מזיזה את הארון בכוח . כמעט באלימות, ועומדת זקופה אל מול פניהם ההמומות.