אופס, זאת החברה הכי טובה שלי – פרק 5

נוגה עוצרת אותי בכניסה לבית ספר.
"אנחנו צריכות לדבר " היא אומרת , "את לא יכולה להמשיך להתחמק ממני "
אני נסוגה אחורה בגועל , נדהמת מהדחייה הרבה כל כך שאני מרגישה כלפיה .
"אני לא מתחמקת ממך ." אני עונה בשקט "אני ואת גמרנו . חשבתי שזה ברור "
אני פונה ללכת אבל היא תופסת אותי בחוזקה ביד , " זה לא ברור לי ." היא אומרת בנוקשות ,
" 10 שנים אנחנו חברות הכי טובות . את לא יכולה פשוט להחליט בעצמך שזה נגמר ." היא מביטה בי במבט שחור .
"אני לא יכולה להחליט שזה נגמר ?" אני שואלת בקור "את כבר מזמן לא זוכה להחליט את החוקים נוגה . מהרגע שבו התנשקת עם החבר שלי . מהרגע שבו שיקרת לי . מהרגע שבו בחרת בעצמך על פניי.את כבר לא זוכה להגיד לי מה אני יכולה ולא יכולה לעשות "
אני פונה ללכת , אבל היא לא מרפה לי מהיד , אני מנערת אותה בחוזקה , אבל האחיזה שלה רק מתחזקת .
"עוד משהו ?! " אני שואלת בכעס , "יש עוד משהו שאת רוצה להגיד לי או שאת סתם נהנית לגרום לי לאחר לשיעור ?"
היא מביטה בי ארוכות . הצלצול נשמע . הילדים מתחילים להיכנס . אבל היא לא מרפה .
"אני אוהבת אותך " היא אומרת פתאום בקול רועד " אני אוהבת אותך כל כך . וכל מה שעשיתי , לא עשיתי כדי לפגוע בך , לעולם לעולם לא . את הבנאדם שהכי חשוב לי בעולם , ברגע שיצאת מהחדר נפרדתי ממנו . תכננתי לעשות את זה גם לפניי.." דמעות גדולות מתחילות לרדת על הלחיים שלה "אבל לא יכולתי ! תביני אותי .. בבקשה , שירה . את מכירה אותי , שאני אוהבת אני אוהבת עד הסוף , ואני אוהבת את ערן … אחרת בחיים… בחיים .. אפילו לא הייתי מעזה ל-" היא פורצת בבכי, והכתפיים שלה רועדות כל כך , שמתעורר בי צורך עז לחבק אותה , אבל אני מתעלמת מהצורך הטיפשי .
היא ממשיכה לבכות , ולאחר מכן מביטה בי בעיניים גדולות, שחורות , דומעות .
"זה לא משנה שום דבר נוגה . אני מצטערת , הלוואי וזה היה אחרת , אבל את שברת הכל . " אני מביטה בה , לא שולטת ברכות שבמילותיי " פשוט … תתני לי ללכת , תני לי ללכת נוגה ."
לאט לאט , אני פותחת את האגרוף שלה שנעול על היד שלי , מתרחקת ממנה , ופונה לעבר הכניסה לבית ספר , בהחלטה של רגע אני מסתובבת ליציאה , מתרחקת מכל מה שכואב לי .
אני חושבת על נוגה . איך היא הייתה הכל בשבילי ועכשיו היא לא כלום . איך היא הייתה אימא , אחות , חברה . איך עכשיו אני נגעלת ממנה . על איך שהייתי רוצה להחזיר הכל לאחור . אבל אני לא מסוגלת . פשוט לא .
שאני מגיעה למעבר החצייה אני מסתובבת , מביטה בדמותה הקטנה והמרוחקת . מוחקת אותה מהלב שלי . מותירה אותה מאחור. נפרדת ממנה לתמיד .
רוח של קיץ מצליפה לי בפנים . מייבשת את הדמעות שמתחילות לרדת ,
ומרחוק אני רואה דמות מתקרבת . למרבה ההפתעה הדמות היחידה שאני רוצה לראות .
בועז .