אופס….התאהבתי! – סיפור על וואן דיירקשן – פרק 8

*מנקודת המבט של היילי**
שמתי ליפגלוס ורוד וירדתי למטה, והסתכלתי על הארי. הוא בהחלט נראה טוב חליפה שחורה. נעלי עור שחורות ננעלו על רגליו, והוא נראה ממש מדהים עם חולצה לבנה ועניבה אדומה. "היי" אמרתי והסמקתי.
"וואו את ניראת מדהים!!!"הוא אמר וחייך לעצמו את החיוך הדבילי שאני כל כך אוהבת!הלכנו ביחד למין שדה גדול וירוק שהיו בו איש עם כינור שולחן עם מפה לבנה ונרות ומין מלצר מפחיד עם שפם "הארי" אמרתי "זה כזה יפה!" "את יפה" הוא אמר וחייך.הוא ניגש לכנר שישב בצד ולחש באוזנו.
הנגן חייך והנהן, והחל לנגן מוזיקה רומנטית ורגועה. הארי ניגש אליי בחיוך והושיט לי את ידו. "תרקדי איתי?" שאל בקול שכמעט ולא נשמע, אבל אני שמעתי, ופניי האדימו. "בוודאי," לחשתי וקמתי. הוא החזיק את ידי בידו הימנית, ואת ידו השמאלית הניח על מותני, מסמיק כמעט כמוני.
התחלנו בסיבובים רגועים על פני השדה, רק אני והוא. תחילה לא ידעתי מה לעשות עם יד ימין, שנתלתה על צד גופי בריפיון, אך ככל שהזמן עבר והרגשתי יותר נוח בחברתו, הרשתי לעצמי להרגיש כמו סינדרלה, אפילו אם רק לכמה שעות, והנחתי את ידי על כתפו של הארי, מגבירה את הקצב.
לכמה שעות, הנפלאות בחיי, הייתי הנסיכה, רוקדת עם הנסיך יפה התואר שלה, ברחבה שהיא כולה שלהם, מלבד המלצר שלפתע נראה יותר מופתע מאשר מפחיד, ונגן הכינור שכאילו ניגן בלי לשים לב, שניהם בוהים בנו בתדהמה נרגשת.

**נקודת המבט של הארי**
היילי נראתה מדהים באותו ערב. זה לא שהיא לא נראית מדהים בדר"כ, אבל היום נשימתי נעתקה.
כשהיא הסכימה לרקוד איתי, הרגשתי כאילו אני עומד להתעלף.
והריקוד – אוה, הרגשתי כאילו זה חלום.
העיניים המדהימות שלה גרמו להרגיש כאילו אנחנו רוקדים באוויר, ולא בשדה, וכשהיא הניחה את ידה על כתפי הלב שלי החסיר פעימה.
הריקוד נגמר.
הרגשתי מין כאב-שמח כזה, בפנים, ורציתי אותה קרוב אליי.
קירבתי את שפתיי אל שפתיה ו….
…… נעצרתי בדרך.
פקחתי את עיניי ומצאתי את היילי אוחזת בסנטרי, מונעת ממני להגיע אליה, ראשה מופנה הצידה במבט מיוסר.
"הארי אני .. אני מבולבלת," השיבה, כאילו קראה את מחשבותיי. "אני .. אני חושבת שאני מתאהבת בך, אבל אני לא בטוחה. זה עדיין מוקדם מדיי בשבילי. אני .. אני מצטערת." היא נאנחה והורידה את ידה מפניי, ונראתה מיואשת.
אבל אני? אני הרגשתי כאילו אני עומד למות.
רציתי ליפול על הקרקע ולבכות, או לעזוב משם, או להטיח בה את העלבונות הכי קשים שעברו בראשי ואז לא לראות אותה לעולם.
אבל המבט הזה .. אוח … המבט הזה שלא נתן לי להסיט את עיניי מעיניה, הוא היפנט אותי, ולא נתן לי לעשות דבר מלבד לעמוד במקום, חסר נשימה …

**נקודת המבט של היילי**
יכולתי להרגיש את ליבו של הארי מאט, צונח לו לאיטו למטה, ונשבר, ורציתי לבכות.
אבל הרגשתי כל כך מבולבלת. עיניו הירוקות של הארי היפנטו אותי, והשעה הזו הייתה המאושרת בחיי, אבל … זאין … ולואי … שוב אותה תחושת בלבול חנקה אותי, ויכולתי להרגיש דמעות קטנות הנקוות בזוויות עיניי.
לא יכולתי לעמוד עוד בפניי פניו האומללות של הארי, אז לקחתי את תיקי ותליתי אותו על כתפי.
"להתראות הארי, ותודה, זה היה נפלא." והרשתי לעצמי לטבוע פעם אחרונה בעיניו הירוקות, ובהחלטה של השנייה האחרונה נשקתי ללחייו הסמוקות.
"להתראות," לחשתי, והלכתי משם.