אומרים שאני חזקה *-* פרק 9

סירנה נשמעת ונשמתי נעתקת.
בית חולים, מדים כחולים, אבא בוכה ואני מרגישה רק אשמה.
זה קרה כל כך מהר.
למה הלכתי למסיבה? למה הסכמתי להצעה המטופשת של גיא? אני …ניצן גולן אני בעצמי פגעתי
באחותי!!
אני שונאת את גיא אני שונאת עצמי!
פתאום אני מוצאת את עצמי מתפללת לבורא עולם!
"אבא, אבא שבשמיים. אתה יודע שבחיים לא ביקשתי משהו מיוחד ממך. ואני יודעת שאני לא נשמה טהורה אבל בבקשה ממך תציל את אחותי ירדן הקטנה. ואני אקבל את העונש על זה רק שהיא תחייה ".
…..
אני רואה כמה מבוגרים מתקרבים לאבא שלי ואומרים לו שהכול יהיה בסדר.
איזה אמא מתקרבת אליי ואומרת לי שאני נערה חזקה ואחרי שנייה באים עוד כמה ואומרים לי שאני חזקה.
הם חיים בסרט או מה? אני חזקה? אין לי כוחות נפשיים לחשוב על זה בכלל אם יקרה לירדן משהו אני מפחדת להתאבד אני מפחדת להשתגע אני מפחדת מעצמי.
דלת נפתחת. מליוני עיניים נעוצות ברופא היוצא מהדלת בפנים מודאגות.
אבא ניגש אליו מיד ואני אחריו.
"אתה האבא?"
אבא הנהן והרופא המשיך: "הילדה בסדר עדיין יש כמה בדיקות שאנו צריכים לעשות אבל תיקח בחשבון שיקח לה כמה חודשים להתאושש לגמרי"
"היא יצאה מכלל סכנה?" שואל אבא לא מאמין למה ששמע..
"כן" אומר הרופא
נשפתי את כל האויר הלחוץ שהיה בי והרגשתי טיפה הקלה.
"אתם יכולים להיכנס".
נכנסנו והבטנו בירדן מרותקת במיטה.
והיא נראת כל כך שלווה.
החזקתי את ידה ונישקתי אותם.
אבא לא מדבר. לא איתי בכל מקרה.
"הכול יהיה בסדר קטנה שלי" הוא אומר לה ומלטף את שערה.
אני מתיישבת :"אבא אני ממש מצטערת אני לא חשבתי שזה מה שיקרה ואני יודעת שזה באשמתי".
"למה היה אקדח בבית?"
לספר לו?
"אני לקחתי רשיון לאקדח..".
הוא מביט בי ומגחך.. דיי ברור שהוא לא מאמין לי.
פתאום הדלת נפתחת וגיא בפתח.
אבא מביט בו מותפע שהוא פה ואומר לו שלום בלשון רפה.
הוא נכנס ומתיישב לידי. אני מתכווצת.
"הכול בסדר?" הוא שואל לחוץ.
שתיקה. אני לא מסוגלת להביט בו.
"הרופא אמר שיקח לה כמה חודשים להתאושש לחלוטין." אבא אומר.
"אהה אז היא לא תמות .." גיא אומר.
אני נועצת בו מבט שונא והוא אומר מיד "אני מתכוון שברוך ה' היא בסדר."
לפני שאני מחזירה את מבטי ממנו הוא אומר :"נועה בחוץ, היא מחכה לך".
מוזר ..למה שהיא לא תכנס?
אני קמה לצאת והוא יוצא אחרי.
הוא סוגר את הדלת ומשאיר את אבא בחדר.
"נועה לא כאן .."
אני מבינה שהוא רוצה לדבר איתי. בגלל זה אמר שנועה בחוץ.
"נו מה? " אני שואלת חסרת סבלנות. הדבר היחד שאני רוצה עכשיו זה לשבת עם אחותי ולשתוק
"מה קרה לירדן? בביצפר אמרו שהיא ירתה על עצמה".
שמועות אני שונאת אותם ועוד יותר שונאת את הביצפר.
היינו מספיק רחוקים מהחדר של ירדן אז צעקתי עליו.
"זה באשמתך!! אני לא מאמינה שהסכמתי להחזיק את האקדח אצלי! טוב כנראה שזה גם אשמתי.
אבל אתה, אתה הבטחת שלא יקרה כלום ותראה מה קרה. אני שונאת אותך תעיף את האקדח הזה ממני ואני לא רוצה לראות אותך עוד אף פעם בחיי.. ומה פתאום נזכרת בי אה? לא יכולת להמשך להתעלם ממני? ורק שתדע לך זה לא מעניין..אני הולכת להגיד למשטרה של מי האקדח."
הוא בוהה בי כמה שניות ואומר "לא! את לא יכולה לעשות את זה! את נסערת מידי עכשיו תרגעי אני אלך להביא לך מים ונדבר על זה."
הוא מטומטם או מה?
"שמע גיא אני באמת לא מעוניינת להיות בתוך כל הבלאגן הזה. אני לא אתן שגם המשפחה שלי תסתבך!"
"ניצן את כבר בתוך כל הבלאגן הזה המשטרה תרצה לדבר גם איתך! את לא יכולה לספר להם את האמת!!"
"גיא, אני לא מבינה מה הבעיה שלך גם ככה לא פגעתם במישהו אז לא תקבלו עונש חמור אז תפסק להשתפן ותדבר עם המשטרה"
הוא מתיישב ואני לידו.
"אוקיי " אומר לאחר כמה דקות. "אני אספר להם את האמת.."
אני קמה ללכת לפתע אני מרגישה יד עוצרת אותי. גיא.
"חכי שנייה " הוא אומר ולא מרפה את ידי. הוא קם ועומד מולי. קרוב. יותר מידי.
"אני מצטער אני מבטיח שאני לא העשה את זה שוב ואני אהיה איתך בכל תהליך ההחלמה של ירדן..את סולחת לי?" הוא אומר ואני מרגישה מבולבלת הוא קרוב אליי מידי .
והוא מנשק אותי לאט ברכות ואני פוקחת את עיניי הגדולות בפליאה ומתמסרת לנשיקה.
למרות הכול הנשיקה הראשונה שלי!