אומרים שאני חזקה *-* פרק 15 ואחרון !!

יום שלישי, שעה 10 בבוקר.
פגישה עם עמוס בספסל בית הספר.
"אז הגעת!" הוא קרא בפליאה והביא לי חיבוק חם.
אותו רגע שהתיישבתי ידעתי שהוא ישנה לי את החיים לטובה.
הוא מצחיק, ציני, מביט בעיניים ומקשיב לי.
סיפרתי לו על המשפחה שלי, על החיים שלי, והוא הבטיח שלא יפגע בי אף פעם.
(לא בכוונה בכל מקרה..)
"אז הבאתי לך פיצוי!" אמרתי לו בחיוך.
הוא חיכה בציפייה.
הוצאתי מהתיק ספר ילדים והבאתי לו.
הוא עיין בכריכה "עץ התפוחים".
הוא צחק, הבטתי בקמט שנוצר בין עיניו הירוקות.
"הבאתי לך את הסיפור הזה כי, בין הזכרונות היחידים שלי מאמא היא הייתה מקריאה לי אותו כל ערב לפני השינה ואני, הקראתי אותו לירדן אחותי כל ערב לפני השינה.
אז אשמח שתקריא את זה לאחיך הקטן."
הוא חשב שאני משוגעת.
אמרתי לו שאני אוהבת את הסיפור הזה אז הוא החליט להקריא לי אותו.
השמש ליטפה את פנינו ואני הרגשתי אחרת.
ידעתי. את היום הזה לא אשכח.

….

שעה 3 בצהריים ואני בבית חולים עם ירדן.
עמוס אמר לי שהוא יבוא לבקר אותה אחר כך.
התיישבתי בפעם המיליון ליד ירדן, החזקתי בידיה וביקשתי שתתעורר, שוב.
אבא נאנח לידי ופנה אליי:
"רק עם כל זה לא היה קורה! למה היית חייבת לעשות טעות כזאת".
ידעתי שזה המשיך להציק לו.
"אני מתחרטת על היום הזה". אמרתי.
"אבל איך יכולת לעשות טעות מטופשת שכזאת אפילו בלי להתייעץ??" הוא הרים טיפה את הקול.
"אני מצטערת". לא מצאתי מילים אחרות.
עכשיו הוא צעק:
"מצטערת? זה לא עוזר לי, זה לא עוזר לירדן! את יודעת שאני הבטחתי שאשמור אלייכם כי אני היחיד שנשאר לכם?!
ובאמת ששמרתי עלייכם אבל את.." הוא קם והמשיך לצעוק "את החלטת שאת יכולה לעשות מה בא לך בחיים ולסכן אותנו! בגללך ירדן מרותקת למיטה! בגללך ירדן ישנה במקום לשחק בגן עם חברותיה."
הייתי בהלם. דמעות ירדו בלחיי בשטף.
אבא אמר לי את זה הרגע. המילים שתמיד הדחקתי עמוק בפנים כי ידעתי שזה ישבור אותי. 'אני האשמה היחידה !!'.
"אתה צודק אני אשמה אבל זה לא שעשיתי את זה בכוונה. אתה יודע כמה שאני אוהבת אותה את יודע שזה לא היה מידיעה שזה מה שיקרה!"
"הדבר היחיד שאני יודע זה שאת לא אחראית!" הוא אמר את זה בקול כל כך מעליב וקולו הדהד בחדר.
פתאום שמענו ציפצופים מהמיטה של ירדן, הדופק שלה יורד.
משום מקום צצו כמה רופאים ולקחו פיקוד.
הוציאו אותנו מהחדר.
פחדנו, שתקנו.
שנינו ידענו שהפעם, זה באשמתנו.
זה נמשך שעה שלמה. שעה שלמה שהרגישה כמו חיים שלמים.
"אני מצטער". אמר לנו הרופא ומכאן לא שמעתי. נאטמתי.
צעקות לא עזרו וגם לא בכי.
בהיתי על נקודה שחורה וכל חיי התהפכו.
רגשות האשם אוכלות אותי ואני, לא יודעת איך אפשר להמשיך מנקודה כזאת משמעותית.
…..

עברו חודשיים.
החודשיים הכי מגעילות בחיי.
אבא לא מדבר, לא אוכל, לא שותה וכמעט לא נושם.
ואני כמוהו. אנחנו חיים את החיים כרוח רפאים. מרחפים, לא ידוע אם באמת חיים.
אני שומעת חברים מנסים לעזור.
נועה לא עוזבת אותי לשנייה ועברה לגור אצלי לתקופה מסויימת.
נועה ורמי חזרו ושנייהם מנסים לעשות לי חיים קלים ככל שהם יכולים.

זכור לי שביום האחרון שנודע לנו שירדן מתה, עמוס הגיע כפי שהבטיח עם הספר בידו ולא האמין למה שקרה.
הוא התיישב איתי מול ירדן בפעם האחרונה והביא לי את הספר.
הוא רוצה שאני אקריא לה , שוב כמו פעם.
כל ערב לפני השינה.
הקראתי לה עם דמעות בעיניים. הקראתי לה עם כאב עמוק.
"אני אוהבת אותך אחותי, יהיה לך טוב שם אל תדאגי "
לחשתי.

עמוס ואני התקרבנו. אנחנו חברים.
עברו שלושה חודשים.
גיא השתחרר מהמאסר .
שנאתי אותו בכל ליבי.
ביום שהשתחרר הוא כתב לי מכתב שהוא מצטער על הכול ושהוא חייב לי את חייו.
זה לא עוזר לי.
'ניצני ניצן פרח שלי..' הוא כתב לי כמו פעם. בפעם האחרונה.
אמרו שהוא עזב לעיר אחרת.
יותר טוב.
כיום אני יודעת שהחיים חשובים, כל רגע בחיים צריך למצות אותם ככל שאפשר.
יש אנשים שהיו רוצים לחיות ולא יכולים אבל אנחנו, האנשים שבחיים, צריכים להראות שאנחנו ראויים לחיים האלה עד שיום אחד, גם אנחנו נילקח.

הקמנו לכבודה של ירדן גן ילדים בשם:
"הגן של ירדן".

כעבור 9 שנים .
נשואה לעמוס פלוס ילד שמנמן בשם ירדן.
אני ועמוס מקריאים לו את הסיפור "עץ התפוחים" כל ערב לפני השינה.
היום הוא הולך לגן בפעם הראשונה.
"הגן של ירדן".