אולי זה הגורל- חלק ה' (אחרון)

הוא משך אותי מתוך בית החולים לעבר החנייה ופתח לי את דלת מכוניתו. לא השמעתי קול ונכנסתי פנימה בצייתנות.
הוא התניע והחל לדהור בכביש הראשי לכיוון יציאה מסיאול. הוא נסע במהירות מטורפת והיה נסער מאוד, הוא לא פצה את פיו ולו לרגע מאז ששמעתי אותו מבטא בקול את המילים " הבחורה שאני אוהב" ולמען האמת גם אני עוד לא מצאתי את קולי לגמרי אחרי מה שמין היוק ניסה לעשות. אך אחרי נסיעה של חצי שעה החלטתי שמוטב שאשאל אותו לאן הוא לוקח אותי.
"אנחנו עוד מעט שם" אמר בניסיון לשמור על נימה שלווה "אני לוקח אותך למקום האהוב עליי". הנהנתי,ולא אמרתי מילה שוב עד שחנה את האוטו.
הוא יצא מן הרכב ואני בעקבותיו. הוא התקדם לכיוון מדרגות אבן עתיקות בסוף שביל אבנים קטן וכשהגיע עצר והסתובב עליי.
כשענייו פגשו את עיניי ראיתי שהכאס שבער בהם לפני כשעה בערך,נעלם עכשיו כמעט לחלוטין והרגשה של הקלה, אושר, עטפה אותן.
הוא תפס את ידי ושילב את אצבעותינו, "בואי" לחש לי והרגשתי צמרמורת קלה עוברת בגופי.
הוא הוביל אותי במעלה מדרגות האבן ונכנסנו למעין מבנה דמוי ארמון עתיק, כולו בנוי מלבנים לבנות גדולות. הוא המשיך ללכת ואני לצידו עד שנכנסנו לחדר אבן גדול, ובסופו מרפסת ענקית, הוא עצר אותי. "תעצמי עניים" ציווה ברוך.פעלתי כבקשתו ונתתי לו להוביל אותי בעלטה.
כשעצרנו הרגשתי אותו משחרר את ידי ונעמד מאחורי. הוא עטף אותי בזרועותיו מאחורה, מחבק אותי בעדינות באזור הצלעות כאילו הייתי בובת חרסינה שעלולה להישבר תחת לחץ רב מידי. "תפקחי אותן" לחש לאוזני, נשימתו החמה גורמת לליבי להלום בכוח ולגופי לרעוד קצת.
פקחתי את עיניי. הנוף שנגלה לפני היה אדיר. מים כחולים, זקים, נפרסו לפנינו תחת המרפסת. בקיצם ממש היה אפשר לראות את הרקיע, היתה זו כבר שעת שקיעה והמים והשמיים נפגשו בקו האופק הצבעוני הזה בגווני כתום-צהוב-ורוד.
"זה…מדהים" היה כול מה שהצלחתי לפלוט מפי.
הוא פלט ציחקוק קל, "זה אחד המקומות היפים ביותר שראיתי, המקום האהוב עליי "הוא אמר לי, עדיין מחבק אותי מאחור, עכשיו כבר יותר חזק, מצמיד את גופי לגופו. "אמרתי לעצמי שלפה אני אגיע עם הבחורה שאוהב", פניו היו מופנות קדימה, ובעיניו השתקף האופק. סובבתי את גופי והתיצבתי מולו. הוא המשיך לחבק אותי ומבטו פנה מהאופק עליי. הוא היה גבוה ממני בראש, רק עכשיו שמתי לב לכך. הוא חייך אליי חיוך קל. "אתה באמת מתכוון לזה?" שאלתי בהיסוס יודעת מה יקרה לי אם אצטרך להתמודד עם עוד אכזבה.
"הייתה פעם שלא הראתי לך כמה אני מתכוון לזה?" אמר וחיוכו התעצב פתאום, "אבל את…מה…את מרגישה?" שאל בהיסוס, והרגשתי את אותו הפחד מאכזבה שהרגשתי אני עצמי בקולו."אני…" קולי רעד קלות, ספק מהתרגשות ספק מפחד "גם אני.." גבותיו התרוממו "…אוהבת אותך"השפלתי את מבטי בבישנות.
הוא הניח את אצבעותיו הרכות על סנטרי והרים את ראשי, מישר את מבטיינו אחד לשני. חיוך היה מרוח על שפתיו, חיוך מושך, מהפנט, ומאושר. הוא חפן את לחיי האחד בידו והשנייה עדיין תחת סנטרי. הוא עצם את עניו והצמיד את שפתינו בעדינות,עצמתי את עיניי ונתתי לו להפנט אותי, לסחוף אותי לעולם שלו. אט אט הנשיקה הפכה לתשוקתית יותר, ידו, שהייתה על סנטרי, עברה כעט לגבי והצמידה אותי יותר חזק עליו, כאילו מנסה למזג את שני הגופים הגשמיים האלה לגוף אחד. העולם נעלם סביבנו, נשארנו שם רק אני, ג'וּן ורחש הגלים, שעילולה הוא הייתי בטוחה שהעולם קרס תחת רגלי לגמרי. הרגשתי שאני עפה איתו, גבוה בענניים. לבסוף התנתקנו. הוא הסתכל עליי שוב במבט המהפנט שלו וליטף את פניי הסמוקות ברוך. הוא היתיישב על חומת האבן הקטנה בסוף המרפסת והסתכל על השמש שכבר נעלמה כמעט סופית מהשמיים והירח המלא שזרח והאיר את שמיי הלילה. התישבתי לצידו ושוב עטף אותי בזרועותיו והצמיד אותי עליו.
"זה מדהים את יודעת?" הוא חזר ללחוש לאוזני
"מה מדהים?" לחשתי בחזרה, שומעת את הנימה המאושר שקולי זכה בה פתאום.
"שנפגשנו כול כך הרבה פעמים בעבר, שוב ושוב ולא שמנו לב אחד לשנייה, ועכשיו אנחנו פה, ככה" הוא הצמיד אותי אליו חזק יותר והשעין את סנטרו על כתפי.
"אני שמתי לב אלייך מהפעם הראשונה שראיתי אותך" הודעתי בפניו.
"באמת?" שאל, נראה היה שאת עצמו, "אז כניראה אני באמת אידיוט" נאנח.
"למה אתה אומר את זה?" שאלתי מסוקרנת.
"כי…" הוא הרים את סנטרו וישרנו מבט אחד לשני, "הייתי צריך להידרס כדי להבין מה היה לי מתחת לאף כול הזמן הזה" לחש בנימה עצובה מעט.
"לפחות קלטת" חייכתי עליו בעידוד "ועכשיו אנחנו פה".
"אולי זה הגורל" החזיר לי חיוך, והתקרב כדי לטעום את שפתי פעם נוספת.