אולי זה הגורל- חלק ג'

ישבתי לצידו של ג'ון כול היום. בזמנים שמין היוק נתן לנו להיות לבד, כשהלך לקנות אוכל או לשרותים למשל(פעמים מעטות מאוד) ג'ון היה שואל אותי על עצמי. מבקש שאספר לו למה הגעתי לקוריאה, איפה ועם מי אני מתגוררת, על המשפחה שלי וכו'. בין לבין היה מספר לי על עצמו. הוא היה בן 20, גדול ממני בשנתיים. הוא עזב את קוריאה עם משפחתו שהיה בן 10 והחליט לחזור לפני שנה וחצי.
הוא היה מחייך הרבה וצוחק למרות שראיתי את הכאב בפניו בכול תזוזה שעשה.
כמה שעות אחרי שהגענו לבית החולים וישבנו בחדרו נרדמתי. שהתעוררתי היה כבר חשוך בחוץ והצליל שהעיר אותי היה הצלצול הפלאפון הנייד שלי שצלצל בכיסי.
שהוצאתי אותו מהכיס הוא כבר הפסיק לצלצל. "בוקר טוב" קולו העייף של ג'ון נשמע מהמיטה, הוא הביט בי בעניים מצומצמות "עוד ערב" לחשתי. "באמת? ואני חשבתי שכשחשוך זה בוקר" הוא פיהק. צחקתי "ישנת?" שאלתי
"איך אפשר לישון כשאת נוחרת פה ככה?"
"אני לא נוחרת!" הרמתי את קולי רק קצת ודחפתי את כתפו קלות, כדי לו להסוו לו כאב.
"לא מרביצים לאדם חולה" הוא מחה
"כן מרביצים אם הוא אומר לבחורה שהיא נוחרת" הוצאתי לו לשון.
"סתם צחקתי, את לא נוחרת" אמר "סתם מיררת". ידי התרוממה לפי אוטומטית, שפתיי היו יבשות לגמרי.
"לי ג'ון!" קראתי שוב קצת מעוצבנת.
"אני צוחק אני צוחק!" חייך אליי "אבל למה את כול הזמן קוראת לי 'לי ג'ון'? את לא צריכה להיות כול כך רשמית " הוא חייך "פשוט תקראי לי ג'ון. כמו שאני קורא לך אליי. אוקי?"
'אף פעם לא קראת לי אליי' חשבתי אבל הנהנתי בהסכמה.
"אווי שיט!!" קראתי והוא הסתכל עליי מופתע "מה קרה?"
"אוניי.." הבטתי בטלפון ובחמשת השיחות שלא נענו ממנה
"אחותך?"
"היא לא באמת אחותי… היא פשוט חברה מאוד טובה, כמו אחות. אז אני קוראת לה אוניי"
"הבנתי.. ומה איתה?"
סובבתי את צג הפלאפון עליו, "כדי תתקשרי עליה. אם היא התקשרה חמש פעמים היא בטח דואגת"
"כן.." מלמלתי וחייגתי את המספר.
"אליי!!" היא צעקה עליי ברגע שענתה "תגידי לי את נורמלית?! אני מתקשרת אלייך כבר חמש פעמים! את בסדר? למה לא ענית?"
"אני בסדר.. אני בבית החולים ונרדמתי, מצטערת שלא עניתי" אמרתי בחשש.
"מצטערת.." היא פלטה בזלזול "את חושבת שזה מספיק? השתגעתי מדאגה פה!"
"מצטערת אוניי, לא התכוונתי" אמרתי שוב
"שהיה, את עם הבחור ההוא? מה מצבו? ומאיפה את מכירה אותו בכלל?"
"כן אני איתו" העפתי מבט בג'ון שהרים גבה "הוא היה בסדר"
"אני כבר בסדר" ג'ון התערב בשיחה.
"זה הוא?" אוניי שאלה, כניראה שמעה את קולו מעבר לקו
"כן זה הוא."
"טוב, תקשיבי את צריכה לחזור הביתה, לפחות להחליף בגדים ולהתקלח, אחר כך תחזרי אליו" סטפני אמרה בקול אימהי.
"אני לא יודעת…"
"לכי הביתה תנוחי קצת ואז תחזרי" ג'ון שכנראה הצליח לשמוע את סטפני דרך הנייד שלי, אמר, "אני היה בסדר" הוסיף בחיוך.
"חזרתי.." מין היוק נכנס לחדר עם שקית חטיפים.
"הנה היוק יכול להסיע אותך הביתה ואז יחזיר אותך, אולי גם תתקרבו קצת ותפסיקו להסתכל אחד על השני כאילו אתם רוצים לאכול אותו" הוא צחק בשיעשוע.
"היונג!" מין היוק ששם את המצרכים על השידה אמר במחאה.
"קדימה זוז!" ג'ון ציווה והצביע על הדלת הכניסה לחדר.
"אוקי אוניי. אני בדרך" אמרתי לה
"הוא מוצא חן בעניי" היא צחקה למשמע הפקודה שלו " טוב בואי, אני מחכה לך" אמרה וניתקה את הטלפון.
מין היוק כבר היה ליד הדלת ומפתחות המכונית בידיו, "בואי כבר" אמר באדישות ויצא מהחדר, שאני מנופפת לג'ון לשלום ורצה בעקבותיו.
במשך כול הנסיעה מין היוק היה שקט. הוא לא פצה את פיו ולו לומר מילה אחת ומידי פעם שנתקלנו ברמזור אדום היה מגניב לי מבט זועף. ואני השמעתי קול רק כדי לומר לו באיזה פנייה יש עליו לפנות ולאן עליו להגיע.
הוא חנה ויצאתי מהאוטו בחנייה של הבניניין בו התגוררתי. בגלל השעה המאוחרת שהיתה כבר קרובה לחצות הנסיעה היתה מהירה יחסית, עם הפקקים הדלית שנתקלנו בהם הגענו תוך פחות משעה.
דלתות המעלית נפתחו והוא נכנסת לתוכה בעקבותי. נדהמתי לגלות שהוא הולך איתי ממש עד הדלת. מצד שני אין לדעת כמה זמן יקח לי לעשות מקלחת מהירה ולהחליף את בגדי שהיו מטונפים ומוכמים בדמו של ג'ון מהצהריים.
"תרצה לשתות משהו?" שאלתי שהכנסתי את המפתח לחור המנעול, אך הדלת כבר נפתחה וסטפני עמדה זועפת בדלת, "הגיע הזמן באמת!" התלוננה
"מצטערת, היו פקקים ובית החולים היה רחוק משחשבתי" נכנסתי וניגשתי ישר למטבח, מלאתי כוס מים קרים והוצאתי כמה כריכים שהיו במקרר. חזרתי לסלון, איפה שסטפני כבר הושיבה את מין היוק על הספה, ונראה שמבטו קצת מתרכך. "בבקשה" הגשתי לו את צלחת הכריכים וכוס מים, כמו כול מארחת טובה. הוא הנהן ומלמל משהו דומה 'לתודה'. "אם תרצה עוד משהו תבקש מסטף, אני הולכת להתקלח מהר" אמרתי וסובבתי להם את גבי, עושה את דרכי לחדר האמבטיה.
פשטתי את בגדי המטונפים וזרקתי אותם לסל הכביסה, יודעת שהסיכוי שהכתמים בצבע חום-אדמדם ירדו, קלוש.
נכסתי למקלחת החמה ונתתי למים לשטוף ממני כול דאגה, כמו ששטפו את הלכלוך מגופי. האדים החמימים הקיפו אותי מכול עבר ולראשונה באותו יום הרגשתי את הלחץ מחזי משתחרר לגמרי.
יצאתי מהמקלחת ואספתי את שערי הרטוב במגבת. החלפתי מהר לבגדים הנקיים שסטפני הכינה לי מראש וסירקתי את שיערי הלח.
"אני מוכנה" אמרתי יוצאת לסלון
"הוא נרדם" סטפני אמרה יוצאת מהמטבח ואני בהייתי בגוף הישן על הספה שלנו.
נאנחתי "טוב נו…ניתן לו לישון, גם ככה חשבתי להכין לג'וּן משהו לאכול, הוא בקושי נגע בארוחה שלו בית החולים היום בצהריים, והוא לא יכול להמשיך לאכול את החטיפים שהבחור הזה מביא לו כול הזמן" הסתכלתי על הגוף הישן של מין היוק.
"נלך לישון ומחר בבוקר נקום מוקדם אני אכין קופסת אוכל לצהריים וניסע בחזרה"
"נשמע טוב" סטפני אמרה "אני אלך לסדר את המיטה שלך" המשיכה והלכה לחדר שלי, 'אני לא חולה' רציתי לצעוק אחריה, סטפני היתה מסדרת את המיטה שלי ומטפלת בי רק בפעמים שלא הרגשתי טוב או שהייתי בדכאון ונראה היה שהיא עדיין חושבת שקרה לי משהו אחר הצהריים למרות שכבר אמרתי לה שאני בסדר, אך שתקתי ונתתי לזה להחליק, בעיקר מפחד שהעיר את מין היוק והוא ישנא אותי אפילו יותר. שהבטתי בו שוב ראיתי שהוא רועד מעט. לקחתי את שמיכה שהייתה מונחת על הכורסה לצד הספה ופרסתי אותה על גופו של מין היוק. "תודה" הוא מלמל שוב בעניים עצומות. "אין על מה" אמרתי באדישות, הסתובבתי ונכנסתי לחדרי בלי להעיף בו מבט נוסף.