אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 9

פרק 9-
– נקודת מבט יובל –
״איך את רוצה את החומר הרדמה שלך יקירתי?״ אחות נחמדה במדים הכחולים של בית החולים פנתה אלי.
לקחתי נשימה עמוקה, ״זריקה.״ עניתי. תמיד אהבתי את החיבור של המחט עם העור, זה היה כאב נסבל. לפעמים מענג. [לא היא לא סאדו/מאזו]
״קחי.״ היא הושיטה לי מזרק המלא בחומר הרדמה בצבע ורוד. פחדתי לבלוע אותו ובגלל זה גם ביקשתי זריקה. תחבתי את המזרק לפי ולחצתי על הקצה. החומר עבר אל פי, טעמו מגעיל להחריד בדיוק כמו שאר התרופות.
״לילה טוב.״ היא גיחכה ודחפה את המיטה אל חדר הניתוח.
״איך קוראים לך?״ בחור די זקן עם כפפות על ידיו וכובע על ראשו שאל. הוא התעסק בסכינים ומספרים שונים.
״י…יובל,״ עניתי במן גמגמום. חדר הניתוח היה מואר כולו, ואני לא חושבת שהצלחתי לראות אם יש את החלון שממנו אפשר לצפות בניתוח. [#אנטומיה]
״את זוכרת מה תעודת הזהות שלך?״ הנהנתי והתחלתי לקרוא אותה עד שאיני יכולתי להמשיך עוד לדבר. [נרדמה.]

״בוקר טוב!״ האחות שהכניסה אותי אל חדר הניתוח עמדה מולי כולה קורנת ושמחה. לעזאזל, חשבת שרופא או מתמחה חתיך יותר יעיר אותי. לפחות הייתה בי את התקווה.
״עוד חמש דקות.״ מלמלתי ועצמתי שוב את עיניי.
״יקירתי, ישנת יותר מידי זמן. עכשיו פה גדול!״ היא זמרה ודחפה לפי מקל מברזל שהיה מחובר למכשיר כלשהו, ״שלושים ושבעה מעלות! נהדר!״ היא משכה את המקל מפי שכנראה מדד את טמפרטורת גופי.
״איפה ההורים שלי?״ שאלתי וניסתי להקים את עצמי לישיבה על המיטה הלא נוחה.
״תזהרי, יפתחו לך התפרים,״ היא אמרה והדחיקה בי לחזור לשכיבה. הנחתי את ידי על בטני וחיכיתי שהורי יועילו בטובם להיכנס. ״אני חושבת שהם אמרו משהו עח זהשהם יוצאים לקנות לך משהו לאכול.״ היא מלמלה ועזבה את החדר לא לפני שזרקה את המקל לפח.
אני מקווה שהם קנו שווארמה. או דבר טעים שלא מריח או מראה כמו אוכל של בית חולים.
״היי!״ שמעתי קיראות מהוילון שמימיני.
״היי?״ שאלת בהיסוס, לא ידעתי מי עומד מאחורי הוילון. זה יכל להיות פדופיל שחדר למערכת האבטחה של בית החולים, מטופל, או אבא שלו.
״ככה יותר טוב,״ הוא הסיט את הוילון ונגליתי לילד כשנראה כבן עשרים לפחות. ״אני תומר.״ הוא אמר והושיט את ידו ללחיצת יד.
״יובל-״ עניתי והוא קטע אותי במהירות.
״בגלל מה הגעת לחור הזה?״ הוא שאל וניער את ראשו, שערו החום הסתדר לצד ימין והעגיל שבגבתו נראה.
״כליות מפגרות. אתה?״ שאלתי, עדיף ליצור קשר עם אנשים מאשר להתקע חסרת חברים במקום שרוב הסיכויים השותף שלא תדעי את שמו יעלם.
״פצצה בגוף,״ הוא גיחך ותפס כיסא להתיישב עליו, עיניו נפערו בבהלה. ״תוספתן שמאיים להתפוצץ.״ הוא תיקן והרגיע אותי.
״את צמאה?״ שאל בנימוס וסידר את השמלה של בית החולים.
״כן, אבל ההורים שלי בטח יביאו משהו לשתות.״ אמרתי והבטתי בו, עיניו היו גדולות וחומות.
״חבל, רציתי לעשות סיבוב דוגמנות. הרופאים חייבים להרגע עם השמלות האלה. אני מרגיש חשוף.״ הוא צחק והצביע על הישבן שלו. צחקתי גם אני את מיהרתי להפסיק אותו בשל הכאבים הנוראים.
״עשית כבר את הניתוח?״ שאלתי.
״לא, אני עוד בצום. הם רוצים לבדוק את זה או משהו, רפואה זה לא הקטע שלי.״ הוא הרים את רגליו אל המיטה. לרגע פחדתי שאני אתהפך ואפול ביחד איתה.
״אה, בהצלחה.״ חייכתי לעברו.
״את פוחדת ממשהו?״ הוא שאל באופן די ישיר שהבהיל אותי.
״כן, להתעטש.״ צחקתי בעדינות שלא תכאיב לי. הוא צחק כלא מבין ושלח לי מבט שאומר 'ממה יש לפחד מלהתעטש?!'
״ולך? יש פחדים?״ שאלתי בדיוק את אותה השאלה ששאל.
״להתעורר מכוער.״ הוא אמר עם מבט רציני, הבטתי בו וניסיתי לחקור את הפחד השטוח הזה.
״אתה צוחק עלי נכון? הייתי משלמת לך בשביל שתעשה ניתוח פלסטי לשינוי הפנים האלה.״ צחקתי והדבקתי את ידי לפרצופו.
״היית מתה! גם בשביל מיליון דולר לא הייתי מחליף אותן,״ הוא צחק והוריד את ידי מפניו. ״אבל הפנים שלך? איום ונורא. תשאלי את אמא עם יש פתק החלפה, כי אני הייתי מחליף.״ הוא צחק ושיחק עם אצבעותיי.
״יש לך מזל שאני לא יכולה לקום.״ נהמתי לעברו בעצבים.
״אני יכול לעזור לך לקום.״ הוא מלמל וקם. כמעט במידיות כיסיתי את עיני עם ידי.
״העיניים!״ צעקתי וכיווצתי את פניי.
״מה? אה, אופס.״ הצצתי מין אצבעותי, פניו היו אדומות כמו עגבניה בשלה.
״תשים עלייך משהו!״ צחקתי והורדתי את ידי מעיניי. הוא פנה אל תוך המתחם ששהה בו וחזר לאחר מספר שניות עם מכנס.
נאנחתי, ״את המכנס לשים עלייך.״ הרחקתי אותו ממני כשהוא בא להושיט לי את המכנס.
״אה, נכון. שכחתי,״ הוא צחק ולבש את המכנס. ״אז בת כמה את?״ הוא שאל שוב והתיישב בכיסא האדום שנראה לא נוח בכלל.
״שש עשרה, עוד חודש.״ עניתי והסמקתי. הוא נראה בן עשרים. שזה חמש שנים בנינו בינתיים. למה אני חושבת את זה בכלל.
הוא חייך חיוך קטן, ״שבע עשרה. ואני חושב שההורים שלך הגיעו.״ הוא קם וחזר אל מאחורי הוילון. זה היה מרענן.