אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 8 [אשמח לביקורת]

פרק 8:
– נקודת מבט אלי –
״אתה לא מבין! הוא מדהים.״ פסקתי והבטתי בהראל שסקר בעיניו את התמונות שהיו ממוסגרות ותלויות לאורך המסדרון.
״הראל!״ צעקתי מספר פעמים את שמו עד שהחזיר את תשומת ליבו אלי.
״אתה לא מועיל בכלל, איפה יובל שצריך אותה?״ שאלתי והסתובבתי הלוך ושוב במסדרון. הרגשתי בכאב הראש והסחרחורת מתקרבים.
הוא נאנח לרגע, ״יובל בבית חולים.״ הוא עזב את המסדרון וחזר להתיישב על הספה הרכה. נשארתי במסדרון, עדיין מעכלת את מה שאמר.
התקדמתי לעברו, ״מה קרה?״ שאלתי והתיישבתי לצידו, מאז שעזבתי הוא ויובל התחברו ולפעמים הרגשתי שאני גורמת לקשר שלהם לדעוך מרגע לרגע.
״אני לא יודע.״ הוא מלמל והביט בטלוויזיה הכבויה כשמבט ריקני בעיניו.
״אתה רוצה שנלך אליה?״ שאלתי והנחתי את ידי על כתפו. הוא פשוט ישב שם כמו פסל – שקט וקפוא.
הוא לא אמר דבר, רק הנהן בראשו. אני לא חושבת שהוא גם עונה משהו אחר.
קמתי מהספה והתקשרתי להזמין מונית אל השכונה.

״בוא, המונית הגיעה.״ קראתי לו כששמעתי את צפירת המונית מהחלון.
״את בטוחה שאת רוצה לבוא?״ הוא שאל בחוסר ביטחון מעצבן.
״היא גם חברה שלי.״ הזכרתי לו ופתחתי את דלת הדירה. הוא יצא במהירות והחל לרדת במדרגות אל המונית כשאני נשארתי לנעול את הדלת.

״יובל ממן,״ אמרתי לאחות שישבה ב'מרכזיה' או מה שהיא לא תהיה.
״חדר 306,״ היא הצביעה על חדר בסוף המסדרון. הבית חולים לא היה כמו שחשבתי, אלא יותר שמח כרגע. היו הרבה ילדים שהתעסקו עם בובות והתרוצצו במסדרונות מחוברים לקתטרים(?) ולאינפוזיות. מסתבר שכן אפשר להנות בבית חולים. הראל אחז בידי וגרר אותי אל עבר החדר של יובל במהירות. הוא פתח את הדלת בחוזקה ונכנס לבפנים.
״הראל,״ יובל חייכה לעברו בכאב, על לחייה נותרו שבילים של דמעות שהתייבשו ואת גופה עיטרה שמלת בית החולים.
״איך את מרגישה?״ הוא קטע אותה והתיישב בכיסא לצידה. נעמדתי מהצד השני של המיטה.
״יכול להיות טוב יותר.״ היא גיחכה ומחתה את הדמעות. שערה היה אסוף לקוקו מרושל שנח על המיטה המורמת.
״אלי, איך היה עם שון?״ היא שאלה והניעה את אצבעותיה בזעירות. היה מחובר אליהן הקליפס שהתחבר אל המוניטור בחוטים חשמליים.
נאנחתי, במצב כמעט הכי נוראי שיכול להיות היא דואגת לי ולא לעצמה. ״בסדר. הכל בסדר. אבל את יותר חשובה. איך את מרגישה?״ שאלתי ואחזתי בידה הקטנה.
״נטולת כליה, רזה יותר ממקודם.״ היא צחקקה ועצרה את הצחוק במידיות.
״קרה משהו?״ שאלתי בחשש, זה די חדש לי שחברה קרובה שלי עוברת ניתוח להסרת איבר שאינו תקין בגופה.
״לא, פשוט כואב לי לצחוק. אז אל תצחיקו.״ היא גיכחה וצחקקה שוב.
״אולי הכאבים האלה יגרמו לך לצחוק מתי שבאמת מצחיק. ולא כשהראל מספר בדיחות.״ צחקתי והראל שלח לעברי מבט מאיים.
״הבדיחות שלי הן הטובות ביותר!״ הוא התעקש. ״מה אסקימואי כותב ביומן שלו?״ הוא שאל והתאמץ לא לצחוק. שלחתי לא מבט שאומר 'לא יודעת' ויובל בדיוק כמוני.
״יומני היה קר.״ הוא השלים את בדיחתו. אני ויובל החלפנו בנינו מבטים לפני שפרצנו בצחוק.
״אדיר אתה! תקשיב, אני רושמת אותך עכשיו ל'צחוקיה' הקהל היחיד שיצחק מהבדיחות שלך.״ טפחתי על כתפו ויובל פרצה בצחוק מתגלגל.
״את חייבת להפסיק עם זה.״ היא צעקה תוך כדי צחוק.
״זה בגנים, מסתבר שכל מילה שניה שיוצאת לי מהפה מצחיקה.״ גיחכתי ומשכתי כיסא מהצד והתיישבתי אליו.
״הראל, תלך להביא לי מיץ?״ היא שאלה את הראל שקם במהירות ויצא מהחדר.
״עכשיו תדברי! איך היה עם שון!״ היא גערה בי וטפחה עם אצבעותייה על השמיכה.
״הוא מצחיק. זה הלך בקלילות, חוץ מזה שהוא גרם לי לחשוב שהולכים לחטוף אותי באמצע גן ציבורי.״ מלמלתי ועשיתי לה פרצוף מוזר כזה.
״גן ציבורי? יש אתכם ביותר עלובים?״ היא צחקה בקול, זזתי במקומי באי נוחות.
״איך את מרגישה יובל?״ נער כבן שבע עשרה יצא מאחורי הוילון הכחול והתקדם בצעדים איטיים אל השירותים.
״כואב. ואתה?״ היא שאלה בנימוס ואודם עטף את פנייה.
״נאכל מבפנים.״ הוא הצדיע עם ידו ופתח את דלת השירותים הלבנה.
״מי זה?״ שאלתי בלחץ, יובל מעולם לא הסמיקה ככה.
״תומר, הוא כן בערך מלפני יומיים. חשש לאפנדיציפ או משהו עם התוספתן של הקופים.״ היא דיברה בשקט מהפחד שישמע אותה מבעד לקיר שחצץ בניהם.
״האיבר הלא נחוץ בגוף האדם? טוב יכול להיות שבגלגול הקודם הוא היה קוף או משהו דומה שזה עמד להתפוצץ אצלו.״ לחשתי ועצרתי את עצמי מלצחוק, אבל זה לא עזר כי אחרי שיובל ניסתה לפגוע בי עם ידה שתינו פרצנו בצחוק.
״פספסתי משהו?״ הראל נכנס לחדר עם פחית של מיץ בידיו. יובל ואני החלפנו מבטים מהירים.
״לא.״