אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 7

אשמח לביקורת! <3
פרק 7:נקודת מבט שון: יצאתי מביתי לכיוון הפארק שנמצא לא הרחק ממנו, רבע שעה הייתי אומר, אבל אני לא טוב במתמטיקה ואני גם לא במצב פיזי לכושר אז כנראה שאגיע מאחור מהנקבע. סידרתי את שרשרת המגן דוד על צווארי והגברתי את צליעתי על הקביים המתכתיות. נכנסתי דרך שער הפארק, לאזור המגודר. מצידי הימני היו כמה ילדי יסודי, הם ישבו במעגל, על הדשא הרך, וסובבו את הבקבוק למשחק טיפשי. רוח קלה נשבה והעיפה מעט משיערי. חציתי את השבילים, מידי פעם נתקלתי באבנים קטנות ובעטתי בהם עם אחת מהקביים לצדדים. מדשאות הירוקות תפסו את רוב מבטי על הסביבה. בכל כמה מטרים נעמד ספסל, עברתי אחד שבו ישבו שתי נשים בגיל העמידה כשמקל עֶזר בידן. המשכתי לצלוע וקלטתי את לירן. הוא ישב שם יחד עם אדם, לירן ואבי. על אבי ולירן ישבו כמה בחורות זולות, שמידי פעם נישקו אותם. הן נמרחו עליהם וחייכו את החיוך המגרה הזה, עם שפתיים שהיו מלאות באודם גס. נשכתי את שפתי התחתונה. אדם לעומתם ישב בגב כפוף, עם מבט רציני וסיגריה שהלכה והצטמצמה מרגע לרגע. לירון נעמד מהספסל, ירק יריקה חדה לעבר הקרקע, והתקדם אליי.
"הא אחי?," נתן לי מכה על הכתף ומעדתי לרגע, "יום חג אה?" לירון אמר ואני לרגע נעצתי את מבטי באדם ששחרר ענן אפור מפיו.
״יום חג, יום חול, אין הבדל במה שתלבש הא?״ אבי הצטרף אליו ושניהם צחקו.
״מה אין הבדל? החלפתי גרביים!״ העברתי את אחת מהקביים אל מתחת לבית השחי שלי והרמתי את הג׳ינס הכחול מרגלי והצבעתי על הגרביים ביד הפנוייה.
״אתה רומז שעד עכשיו לא החלפת כלום? מסריח!״ שניהם נרתעו לאחור ופרצו בצחוק מתגלגל.
״בוא תרביץ איזה אחת,״ אדם קם והושיט לי סיגריה דקה וארוכה. ״בטעם מנטה!״ אדם הדגיש והזיז עם לשונו את הסייד בשפה.
״עזוב נשמה שלי, אני כבר מאחר בגללכם.״ מיהרתי להיפרד מהם לפני שאבי יגיע ויגרור אחריו איזו בחורה.״שון!״ שילת צעקה ורצה לעברי כשאבי אחריה, למה לא דיברתי על בוא המשיח? ״מה זה מה קרה?״ היא שאלה בלחץ והסתכלה על הקביים כעל דבר שצריך לפחד ממנו.
״פתחו עלי פה, שטויות.״ גיחכתי וייצבתי את גופי על הקביים.
״אולי תישאר?״ היא מלמלה והחליקה את ידה על חולצתי הלבנה. שחררתי את אחיזתי מאחד הקביים והרחקתי את ידה מגופי.
״ליאת, תשכנעי אותו!״ אבי צעק לה בעידוד ומבטה התחלף משמח לכועס.
״זה שילת! מה קשה להבין?״ היא צעקה בעצבים והביטה בו עם מבט רצחני בענייה.
״מצטער חיים שלי, פעם אחרונה.״ אבי גיחך ומשך אותה אליו לחיבוק.
״זה מה שאמרת אתמול מפגר!״ היא שחררה את ידו של אבי מגופה והתקרבה אלי.
״אולי בכל זאת תשאר?״ מבטה היה מתוק, כמו של הכלבים העצובים, יש כאלה שזה עובד עליהם.
״אני חייב לזוז. בהזדמנות.״ נפרדתי מהם בחיפזון והמשכתי לצלוע ברגליי לאורך השביל. אני רק מקווה שאלי היא לא מהבנות שסופרות את הדקות של האיחורים, כי אם כן אני צריך כבר מעכשיו לסמס לאמא להתחיל לקרוא עלי קדיש.
לאחר צליעה של רבע שעה ראיתי את ראשה של אלי, הלכתי מהשביל שעוקף את הספסל שהיא ישבה עליו.

הנחתי את ידיי על עיניה והיא החלה בצעקות בהלה, משוגעת הילדה,
"עוד תעשי אותי חרש היום, מטורפת!״ גיחכתי וייצבתי את עצמי על הקביים.
"הקפצת לי ת'לב יחתיכת משוגע! לא מספיק הכאוס שיש בדרום!״ היא צעקה בבהלה, כאילו שמישהו יחטוף אותה במרכז.
״הקפצת לי את הביצה עם הצעקות שלך, אז מה את משווה?״ צעקתי והתיישבתי לצידה על הספסל, נותן לצחוק להשתלט עליי.
״אז אם תבדוק תמצא שם מקושקשת?״ היא שאלה בחיוך, איזה חיוך. כמעט כמו של הדר. כנראה שקעתי במחשבות על אחותי האובדת, שטויות. גם לא אובדת. קבורה אי שם לצד ילדים מסכנים. אלי הייתה צריכה לנקוש יותר מידי פעמים באצבעה בשביל שאשים לב אליה.
״הא? מה?״ נערתי את ראשי והבטתי בעיניה, עדשות ירוקות היו על אישוניה.
״אתה חולם. אני משעממת נכון?״ היא שאלה בחוסר ביטחון מובהק.
״לא, לא! פשוט החיוך שלך הזכיר לי מישהי חשובה לי.״ אמרתי בטון משכנע, אם יש דבר שאני יודע לעשות הכי טוב – זה לשנות מצבי רוח של בנות. החיוך התפשט על פנייה ושוב פרצופה של הדר עלה בזכרוני.
״אתה שוב חולם.״ אלי הזכירה לי וסיכלה את רגליה לישיבה מזרחית על הספסל.
״אני חולם רק במשחקי כדורגל שאני לא משתתף בהם. עכשיו אני רק בוהה.״ הנפתי את ידי באוויר והדבקתי לפנייה של אלי.
״ומה ההבדל בין לבהות ללחלום? בשניהם אתה נמצא בעולם אחר.״ לעזאזל, פעם אחרונה שאני מנסה להרשים עם מילים גבוהות.
״לא יודע?״ היססתי ונאנחתי.
״אוקי, מה אתה חושב על הניצחון של גרמניה הערב?״ זהו, אלוהים – מצאתי כלה.
״תודה לאל שאת חושבת כמוני!״ צעקתי באושר ומחצתי אותה בחיבוק.
״שמע ישראל, אני הולכת למות בגללך ועל המצבה שלי יהיה כתוב – 'נמחצה בידי טרול'.״ היא אמרה מקוטעת. כנראה שהאחיזה שלי הייתה חזקה מידי.
״מצטער, זאת ההתרגשות!״ גיחכתי ושחררתי אותה מבין ידי. אני מאמין שזאת התחלה נפלאה.