אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 6 חלק א’ [סיפור ערסים]

אשמח לביקורת♥
פרק 6 :
"הגעת." הוא חייך אלי, אני תוהה מדוע הוא לא חיבק אותי. הוא מהסס לגבי זה?
"כן, הגעתי." אמרתי והסומק עלה על לחיי. שיחקתי עם כרטיס המושב בידי.
"בהצלחה במשחק." חייכתי אליו ונפרדתי ממנו. לראות אותו מחייך, בזכות כדור קטן שצבוע בשחור לבן. כלל לא מעניין, אך מעסיק גברים רבים. לפי דעתי, הכדורגל הוא הדבר הטוב ביותר שהשם המציא.
עליתי בין כל התלמידים שנוהרים אל עבר מקומם באצטדיון, לא שערתי לעצמי שקבוצת הכדורגל פופולרית כזאת.
הגעתי לשורה שלי ונדחפתי בין האנשים, נזהרת שלא להפיל להם את הפופקורן או להתלכלך מאיפור הפנים שלהם.
התיישבתי במקומי, מקום די טוב הייתי אומרת. השחקנים החלו לשחק, הכדור הועבר מרגל לרגל ומאדם לאדם. זה היה יפה איך שהם שולטים בכדור. רק חבל שהם לא שולטים ככה על החיים שלהם.
"את מבינה משהו בכלל?" קול של בחור נשמע מאחורי, הפניתי אליו את מבטי והדבר הראשון שעיניי נפלה עליו היה הגבס שמוצמד לרגלו.
"בערך." חייכתי אליו חיוך מהסס, זה לא שלא ידעתי. ידעתי, אך מעט.
"אני שון, ואת?" הוא שאל בחיוך ולגם מכוס השתייה בידו.
"אלי, אפשר לשאול מה קרה לך ברגל?" שאלתי בחשש, אני מפחדת שזה היה חטטני מידי. או נקודה פגיעה.
"בטח, שחקן כדורגל יריב נתקל בי. מרותק לספסל, אז למה לא לבוא בתור אוהד?" הוא שאל והקפיץ פופקורן יחיד אל פיו.
"מה את עושה כאן? בדרך כלל בנות מתעסקות בפונפונים." הוא אמר בטון די שוביניסטי. זה די פוגע שזה מה שגברים אומרים. מאישה באת ומאישה תמות, אז למה לזלזל?
"פונפונים זה לא הקטע שלי. ושלך? לשבת בבית בספסל נטוש באיזה פארק, עם בלונדינית מצד אחד ושחרחורת מצד שני?" שאלתי בלגלוג והמשכתי לצפות בהראל משחק.
"את האמת, שחור זה לא הטעם שלי." הוא חייך והעביר את ידו בשערי, כתגובה העפתי את ידו ממני.
"מה את אומרת, אלי? מחר בשש בספסל הנטוש?" הוא שאל והחזיר את ידו אל שערי. כאילו, מה הקטע שלו? אני לא רוצה לחזור אל תהל חסרת כל כוחות.
"יש לי רעיון יותר טוב, אם תוריד את היד שלך מהשער שלי," אמרתי והנפתי את ידי באוויר ולאחר מכן הצמדתי לפניו. "אצא איתך, אבל רק בשלושים בפברואר." צקצקתי בלשוני והורדתי את ידו ממני. ההתלהבות שהייתה בעיניו נעלמה. זה כאילו שאנשים מצפים מכל אישה להיות זונה, או למצוא את החלק הנסתר הזה שקיים בה.
"זה המספר שלי, שתחליטי שהגיע השלושים בפברואר, תתקשרי." הוא הניח דף מקופל בידי, לפי החיתוך של הדך זה היה נראה כאילו הוא בא מוכן איתו מהבית. הוא קם באיטיות, כיאה לאדם על קביים והתקדם ליציאת השורה.