אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 4

פרק 4:
״היי מתוקה, מה את עושה כאן?״ אבי נכנס בהפתעה ושאל אותי בדיק בזמן שהרגעתי את תהל.
״מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור לעבוד או משהו?״ שאלתי. הוא תמיד דואג ללכת לעבודה מאוחר ולחזור מוקדם בדיוק בזמן שתהל מתעוררת.
״שמעתי אותה בוכה באינטרקום הזה,״ הוא אמר והוציא את המכשיר מכיסו. ״אז חזרתי, וזה היום החופשי שלי מאחר שזה היום הראשון שלך בלימודים גברתי הצעירה, יש לך הסבר לסיבה שאת כאן ולא לומדת?" שאל עם מבט חוקר ועניים כעוסות.
"לא יודעת, אני מניחה שאחזור?" שאלתי וחייכתי חיוך די לחוץ.
"תשארי כאן איתה, אני אחזור לעבוד. אבל מחר, את לומדת מההתחלה ועד הסוף, זה ברור?"שאל וכיוון אלי את אצבעתו המורה.
"בסדר." מלמלתי והפניתי את תשומת ליבי אל תהל.

-הראל-
ברגע שהמורה הציגה את התלמידה החדשה, אלי מזרחי, נפל לי האסימון. אולי היא לא נראית כמו האלי שאני הכרתי אך אני כמעט בטוח שהאופי שלה לא השתנה. אני בטוח שהיא נשארה החברה ששמרה על הסוד שלי, שעזרה לי לעבור אותו ואז עזבה בלי שום סיבה. אז כן, גם אני השתנתי, הביקורים הממושכים שלי בבית החולים גרמו לגופי לרזות ולהכנס למצב של סיכון, היתי חייב לשנות את הגישה. התחלתי לאכול כמו שצריך, להפטר מההרגלים המגונים שלי – להשתמש בכדורים כתחליפי מזון. להיכנס לכושר ולהראות כמו צריך, זה נכון שחיצוניות היא לא הדלת לכל משרה בחיים, אך המצב שלי היה גרוע משחשבתי. לילות חסרי שינה, בקרים עם עיניים אדומות, עד מהרה ההורים שלי הספיקו לחשוב שאני מסומם. אבל לאחר יעוץ עם רופא הם שללו את הדעה הזאת.
אני חושב שפעם אחת שמעתי את ההורים שלי מדברים עם הרופא, השיחות הרגילות האלו לפני כל אישפוז או ניתוח שמבקשים מהילד לצאת והרופא מספר את הסיכונים שכרוכים במקרה, הרופא סיפר שאולי אני לא אשרוד, אמי כפסימית חשבה שכל יום אני עלול למות לה בין הידיים. ואבא שלי? אותו זה קצת פחות עניין. אני הייתי בן הזקונים, האחים הגדולים כבר עזבו את הבית, הוא קיבל את הגאווה שלו מהמבוגרים יותר. כל אחד מצליח בדרכו, בין אם זה עורך דין או רופאה, ממני הוא לא ציפה ליותר מידי, המקסימום היה שחקן כדורגל בנבחרת נשכחת אי שם בישראל. זה היה קשה להתעורר כל בוקר למשפחה שכזאת. מצד אחד לקבל את כל תשומת הלב שיש ומצב שני לא לקבל דבר. ככה החיים שלי התנהלו, די באיזון הייתי אומר. [פלוס ומינוס זה אפס :O] אבל, מה כבר יש לצפות שיצא מילד בכיתה ט'?
אז העברתי לאלי פתק, אם זאת באמת היא, היא תדע לאן להגיע. הרי, זה היה המקום שלנו. שהיינו מרגישים בו חופשי לשבת, להתעלם מהזמן ולצפות בטבע מתחדש. או לעשן בשביל קצת תרפיה לנפש. אפילו לקלל קצת את השנואים עלינו. לפעמים גם קצת לשבת מחובקים ולא לדבר. לתת לשקט להשתלט על הנשמה שלנו. וכשראיתי את אלי, עומדת על המבנה שלנו וסוקרת את הסביבה שלא השתנתה די הרבה, הלב שלי רעד מגעגוע. וכשהיא עזבה, כמו תמיד, לא היה לי הרבה מה לעשות מלבד לשבת שוב ולחשוב. אז אחרי כמה דקות של חשיבה שנראו כנצח, קמתי, ניקיתי את בגדיי וחזרתי על צעדיי לכיתה.

"הראל, באיזה כבוד זכינו לראות אותך?" המורה שאלה כשנכנסתי לכיתה, עם השנים פיתחנו מערכת יחסים די נחמדה שבנויה על שנאה טהורה.
"המורה תגידי תודה שבאתי," התחלתי והיא קטעה אותי. "תוציא כלי כתיבה ודף ותתחיל להעתיק מהלוח." אמרה והמשיכה ללמד. אני לא ערס, ממש לא. אני דווקא ילד טוב. זה פשוט, המורה הזאת. כל פעם שאני רואה אותה תוקף אותי הצורך להקיא. הוצאתי דף ועט והתחלתי להעתיק את הסיכום לפרק א' של בראשית.
השיעור הסתיים ויצאתי אל עבר הכיתה השנייה, שיובל למדה בה. היא צריכה לדעת שאלי חזרה. "יובל יובל!" צעקתי לה, היא בדיוק עמדה לעזוב את הכיתה.
"הראל! כבר התגעגעת?" שאלה וצחקה, מיד לאחר מכן היא אחזה בכתפיות התיק שלה וסידרה אותן.
"שמעי, איך אפשר לא להתגעגע לחברה הכי טובה שלי, אבל יש משהו אחר." שינית את טון קולי למסקרן יותר.
"נו-נו-נו! דבר כבר!" היא האיצה בי ושלחה אגרוף לחזי.
"אל תעשי אותי ילד מוכה, אבל אלי חזרה." כשהיא שמעה את שמה של אלי פרצופה שינה צורה, התעוות בערך.
"כשאתה מדבר על אלי אתה מתכוון לאלי -שעזבה לפני שנה וחצי- מזרחי?" גיחכתי מעט והנהנתי.
"אלוהים, היא חזרה!" חיוך רחב התרחב על שפתייה והיא קפצה עלי בחיבוק.
"יובלי, השם לא עשה אותך רזה רק שתדעי." גיכחתי והכנתי את עצמי למכה הבאה ומתקרבת, אבל יובל הייתה באופוריה והתעלמה לגמרי מדבריי.
"אני חייבת לדבר איתה!" 

-אלי-
״רק רגע!״ צעקתי ואספתי את תהל אל ידיי, כנראה אבי הגיע ושכח את המפתחות בבית. בעטתי מספר צעצועים מדרכי כשתהל בידי. מיהרתי את הדלת, אני יודעת שאבי לא אוהב לחכות בחוץ.סובבתי את המפתח שתקוע בדלת ופתחתי אותה לרווחה.
״אלי!״