אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 3

– סליחה מראש אם זה קצר.
פרק 3:
הייתי כל כך להוטה לדעת מי שלח את המכתב, אבל ידעתי מי הבחור.
זה היה הראל. הוא היה היחיד שבאמת היה אכפת לו שיש תלמידה חדשה בשם 'אלי מזרחי', ולא סתם. אלא כי השם הזה, הזכיר לו את החברה הכי טובה שלו, אז בכיתה ט׳.
כשהוא היה עובר מבית חולים לבית חולים, והיא הייתה דואגת לו.
היא הייתה מחפה עליו, ואומרת שהוא בסדר, שהוא נדבק באיזה וירוס, שהוא בחופשה, שהוא ננעל בבית. כן, אני המצאתי למורים דברים מטורפים בשבילו, בשביל לשמור על הסוד שלו.

השיעור עבר מהר יותר ממה שחשבתי, מאחר ומחשבותיי התעסקו יותר בהראל ומאשר במשוואות טריגונומטריות מסובכות. הצלצול הוציא אותי ממחשבותי ומהרתי להגיע אל המקום שדובר עליו בפתק. כמובן שזרקתי אותו ביציאה מהכיתה.
ההפסקה התחילה, תלמידים נוהרים אל הקיוסק, רק להספיק לתפוס מקום בתור ולקנות אוכל.
יצאתי ממבנה התיכון אל כיוון הגבעות הירוקות.
מאז ומתמיד התיכון שלנו השקיע במראה החיצוני שלו, המנהל תמיד אהב לראות ירוק בעיניים.עליתי על הגבעה הירוקה והגבוהה, סקרתי את שטח התיכון. המרחבים הירוקים, מגרשי הכדורגל, הטניס, הכדורשת, אולם הספורט, הכל היה נראה כמו חדש. והריח כמו חדש.
כנראה התיכון עבר שדרוג לפני תחילת השנה וקבלת התלמידים החדשים.

המשכתי ללכת בין הגבעות אל פינת ההנצחה, הפינה הזאת, תמיד הייתה הכי מסודרת, הכי נקייה, והכי מושקעת בבית הספר. זה המעט שיכל לעשות המנהל לאחר מות בנו, הוא הקים את האנדרטה לזכרו ולזכר החיילים שנפלו במערכות ביחד איתו.
כל יום זיכרון מחדש הוא לא היה מופיע, הוא תמיד היה בבית העלמין הצבאי, לצד המצבה של בנו. תולה בלונים ביום ההולדת שלו.
מנקה את המצבה בכל פעם. דואג שהכל ישמר.
אשתו נפטרה בגיל מוקדם מאוד, זה היה רק הוא ובנו. ועכשיו? רק הוא.
מחקתי מראשי את הזיכרון הזה והתקדמתי אל עבר ההריסות.
פעם, ההריסות היו מעבדה. אבל לאחר ניסוי כושל של תלמיד שלמד כאן, הוא הוביל לקריסת הבניין. רוב התלמידים והמורים ששהו בבניין נהרגו. דילגתי על ההריסות הרבות עד שהגעתי אל המקום. מבנה קטן, חלקה קטנה מהבניין שנשארה שלמה. התיישבתי עלייה וחיכיתי.

״ידעתי שזאת את,״ הקול נשמע מאחוריי, לבי פעם מהר מהרגיל, הייתי לחוצה. זאת הפעם הראשונה שהייתי עם הראל לבד.
״למה עזבת אותי?״ הוא התקדם לעברי ושאל בעצב.
״הראל…״ התחלתי, לא יכולתי להוציא את המילים מהפה. בינתיים, הראל התקדם והתיישב לצדי.
״אני מצטערת.״ אלו שתי המילים שיצאו מפי. לא היה לי את האומץ להגיד לו למה עזבתי.
״אלי, אני רק רוצה לדעת למה עזבת אותי לבד.״ ידו גיששה אל עבר גבי, הדמעות עמדו בעיניו.
״אני רק רוצה תשובות.״ הוא אמר וליטף את גבי בצורה מעגלית.
״אתה יודע שלא הייתי עוזבת אותך בכוונה, אני פשוט. אני לא יודעת איך להסביר את זה.״ אמרתי בשקט.
זה מעולם לא היה קל להגיד את זה.
״אני צריכה ללכת.״ השתחררתי מאחיזתו וקמתי במהירות.
״את לא הולכת לעזוב שוב, נכון?״
״לא. אני כאן כדי להשאר.״ חייכתי אליו ויצאתי מהתיכון דרך פרצה בגדר שתחמה את גבולות התיכון.

הלכתי את כל הדרך אל הבית, מאחר ואימי רצתה לקחת אותי ביום הראשון שלי בתיכון, נתתי לה. אבל אני לא גרה איתה. אני גרה ביחד עם אבי.
לאחר הגירושין והסכם המשמרות, החלטתי שאני רוצה להשאר עם אבי.
הבית שלו לא היה רחוק מהתיכון, לפחות רבע שעה הליכה. חיברתי את אוזניות הטלפון לאוזניי והפעלתי את המוזיקה. המנגינה התנגנה באוזניי והפכה את ההליכה בחום לסבילה.

לאחר הליכה די קלילה הייתי אומרת, הגעתי אל הבניין שגרתי עם אבי.
לחצתי את מספרי הקוד שפתחו את דלת הבניין ונחשפתי את גל קור מהמזגן שפעל בבניין כל היום. לחצתי על כפתור המעלית וחכיתי שתרד.
המעלית לא איחרה להגיעה ונכנסתי לתוכה.
לחצתי על הכפתור המסמן את קומת הדירה והמעלית מסגרה, היא החלה לנוע מעלה אל הדירה המרווחת שלי ושל אבי. המעלית נפתחה והוצאתי מתיקי את צרור המפתחות.
הכנסתי את המפתח המתאים ופתחתי את הדלת. הבית היה חשוך ונעים. כנראה שאבי עזב לא מזמן וכיבה את המזגן. נכנסתי אל חדרי והנחתי את התיק השחור על הכיסא.
התקדמתי אל חדר אחר, אל החדר שישנה בו תהל.
המוצץ שלה נפל על הרצפה והיא עמדה כשדמעות מבצבצות בעינייה. התקדמתי אל המוצץ והרמתי אותו, פניתי אל הכיור הקטן שהיה בשירותים הצמודים לחדר ושטפתי אותו.
לאחר מכן חזרתי אל תהל והנחתי את המוצץ בתוך פיה בעל חמשת השיניים.
״זה בסדר מתוקה, אמא כאן.״