אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 14 חלק א’

מקווה שלא שכחתן ממני:)
"היא הולכת!" חזרתי על המשפט שוב ושוב וחיוכי רק גדל. במשך שנה וחצי חיכיתי שהיא תלך, כלומר זה לא שהיא לא ידעה ללכת. אבל היא אף פעם לא נעמדה על רגליה כשאני הייתי בסביבה. היא צעדה עם רגליה, צעד ועוד צעד על הקרמיקה הלבנה. נזכרתי שאבא סיפר לי את הפעם הראשונה שהיא הלכה. הייתי עם חברה והשארתי אותה בהשגחתו, הוא סיפר שהיא הלכה וכמעט רצה ואז היא נתקעה בקיר. היא צחקה בלי הפסקה למרות שהתנגשה בחוזקה.
"בת כמה היא?" שון שאל וחייך חיוך רחב כשהיא נפלה על רגליה השמנמנות וקמה שוב. הילדה הזאת מזכירה לי תמיד שאני חיה בשבילה. שאם נופלים צריך לקום. אסור להתייאש ובטח שלא לוותר, גם אם לא הכל מסתדר צריך לגרום לו להסתדר.
"שנה וחצי," עניתי וצחקתי כשהיא התבלבלה בין רגליה בזמן הליכתה. בשלב מסוים היא התחילה ללכת את תוך החדר. היא תפסה בשתי ידיה השמנמנות את הלול ונענעה אותו מצד לצד. התזוזות של הלול נעשו חדות יותר ופחות מכמה שניות קול של נפילה פילח את האוויר והוציא אותי מהאשליה שלי.
"תהל!" רצתי לעברה במהירות כשהיא הצליחה להפיל את הלול מעץ על גופה הקטן. שון בא לעזר והרים את הלול מעלייה כשאני ניסיתי למשוך אותה מתחתיו. אני חושבת שהתחלתי להתחרפן אחרי שהיא התחילה לבכות. "שון! למה אתה מחכה! למכונית. לבית חולים!" צעקתי עליו בלחץ והרמתי אותה בין שתי ידיי. הוא אסף את המפתחות והתקדם אל הדלת במהירות, יצאתי ראשונה והוריתי לו לנעול אותה. הוא רץ במדרגות לפני אל המכונית. הרופא שליווה אותי במהלך הלידה חייב אותי להגיע אליו מכל פיפס קטן.
"היא תהיה בסדר." הוא הכניס את המפתח והתניע את המכונית במהירות. בפחות מדקה הוא היה מחוץ לחנייה ובדרך אל בית החולים.
"אני מקווה," מלמלתי וליטפתי את לחייה השמנות של תהל. הדמעות התייבשו ולא נוצרו חדשות, עיניה היו סגורות וידיה הונחו בשלווה בצידי גופה.

"מה קרה לה?" הרופא שאל אחרי שהוא בדק את הדופק שלה ואת קצב פעימות הלב. מחיתי מספר דמעות מעיניי.
"היא הפילה על עצמה את הלול," ייבבתי. אני כזאת אימא גרועה. הייתי צריכה לשלוח אותה לאימוץ ולהעביר אותה לידי מישהו שיכול לדאוג לה יותר ממה שאני יכולה לדאוג. לא הייתי צריכה להילחם עלייה ולהביא אותה לעולם שבו היא יכולה להיפצע מבלי שאשים לב. אני גם לא יכולה לתת לה לחשוב שאבא שלי הוא אבא שלה. זה פשוט עולם אכזר העולם שהבאתי אותה אליו. מגיע לה הרבה יותר מזה. היא שווה יותר מהכל.
"היא יציבה. אנחנו נשאיר אותה כאן יום יומיים בשביל לבדוק עוד כמה דברים ולסגור חיסונים שנכנסו לתוקף. הבת שלך תהיה בסדר גמור." הוא הושיט לי עט ודף לחתום עליו שאני מאשרת את החיסונים והבדיקות ולאחר מכן הוא עזב את החדר.
"הבת שלך?" שון שאל. שכחתי שהוא עמד מאחוריי.

נקודת מבט יובל;
"היי," אמרתי והסטתי את הווילון שהמיטה של תומר הייתה מאחוריו. הוא היה עסוק בטלפון שלו. "אני משתחררת היום." התקדמתי לאחד הכיסאות שהיו לצד מיטתו והתיישבתי על אחד מהם. הבטן כאבה לי פחות וכבר יכולתי לקום מהמיטה רק בתנוחה מסוימת ומצחיקה. אחת כזאת שהגוף שלי נטוי לצד והידיים נעזרות בכל דבר שבדרך. את השמלה המסריחה של בית החולים החלפתי בבגדים נוחים ורגילים.
"אני נכנס לניתוח היום." הוא המשיך להתעסק בטלפון שלו. בשלב מסוים החוסר בקשר עין הציק לי אז משכתי לו את הטלפון מהידיים. הוא הסתכל עלי, עיניו היו אדומות כאילו בכה שעות.
"מה קרה?" שאלתי והחזרתי לו את הטלפון. הוא ייצב את עצמו על המיטה וזז מעט הצידה.
"אני נכנס היום לניתוח," הוא אמר והחווה לי בידו לשכב לצידו. עליתי עם רגליי על הכיסא ומשם עברתי למיטה. דרך פחות מוזרה מהקודמת.
"אתה מפחד?" שאלתי ושיחקתי עם שערו החום.
"אני לא סגור על זה. אני נשמע ממש נקבה עכשיו, אבל אני מפחד שזה באמת יגמר מחר," הוא הודה וקירב את גופי אליו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בנוח להיות בסיטואציה הזו עם גבר.
"יהיה בסדר, אתה תראה." המשכתי לשחק בשערו.
"תודה."