אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 14 חלק ב'

"היא הבת שלך, הא?" הוא נשען על הקיר ועישן סיגריה, מקצר את אורכה מרגע לרגע. חשבתי, אני יכולה לצאת מזה. אני יכולה לספר לו את האמת עכשיו ולא לגרור אותו. אני יכולה להיות כנה, אמתית ואולי נפתור את זה בנינו. הוא כיבה את הסיגריה הראשונה ומשך אחת אקראית מהחפיסה.
נאנחתי, "היא לא. פשוט… אימא שלי עזבה. ואני היחידה שנשארה לה, וגם אבא שלי. אבל הוא לא פה. אז אני תמיד אומרת שאני האימא," סיפרתי לו והחלקתי את ידי על בגדיי, הן נעשו לחות מרוב לחץ.
"ואת לא כועסת על זה?" הוא שאל. נלחצתי, האנשים ששואלים שאלות תמיד הלחיצו אותי, כלומר כמה קשה כבר להגיד "טוב." ולהתקדם? למה חייב לדעת הכל?
עוויתי את פניי בצורה כואבת להחריד והוא רק צחק. המהירות שבה הוא עישן פחתה והוא כבר התחיל 'להנות' מכל שאיפה. "על זה שהיא עזבה," הוא הסביר את עצמו ומעך גם את הסיגריה הזו וכבר היה מוכן לשלישית.
לקחתי נשימה עמוקה ועניתי, "לא יודעת… אני מודה לה על זה שהיא הביאה לי אחות קטנה. אבל מצד שני כועסת עליה כי היא עזבה, הכל נופל עליי ועל אבא ואנחנו אף פעם לא עומדים בקצב. בינתיים אני ניטרלית." נשמתי לרווחה כשסיימתי לדבר והוא הדליק את הסיגריה הנוספת. עניו היו מרוכזות בלהבה שהצית.
"אנחנו בבית חולים, אנשים נלחמים כאן על החיים שלהם. אז מספיק להתגרות במזל ולהרוס את שלך," עקצתי אותו ושלפתי את הסיגריה מפיו, כמובן שמעכתי אותה במאפרה בדרכי חזרה אל החדר. הוא התקדם אחריי והחזיר את המצית והחפיסה לכיס.

נקודת מבט יובל:
"דוקטור!" קראתי לכל רופא שעבר במסדרון ויצא מחדרו של תומר. הפחד והמועקה השתלטו עליי, הרופאים דיברו על משך ניתוח של כחצי שעה. מה יכל כבר להתדרדר?
"את חברה של הבחור? משפחה?" אחת האחיות תפסה בידי. הנדתי בראשי והיא הושיבה אותי על אחד הכיסאות.
"תזכירי לי רק," היא מלמלה ודפדפה בין הדפים.
"יובל."
"אוקי, תראי. המצב של התוספתן של תומר גרוע משחשבנו. הניתוח שלו יימשך עוד כמה זמן. הרופאים משתדלים לעשות את הטוב ביותר." היא התרוממה ממושבה וטפחה על כתפי לפני שחזרה על עקבותיה במהירות כששערה השחור והסבוך נע ביחד איתה.
'לעזאזל'.