אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 12 [אשמח לביקורת]

אנשיםם תתנו ביקורתתת. ב-י-ק-ו-ר-ת-!
"תקפצי," שון אמר והפנה לי את גבו, נרתעתי לאחור בבהלה. היינו לפני הכניסה למשחקייה.
"לקפוץ? על הגב שלך?" שאלתי בהיסוס וקיוויתי שיענה אחרת. הוא הנהן בשקט.
"אתה בטוח?" שאלתי שוב והכנסתי את אגודלי בין שיני.
"יותר מכל דבר אחר," הוא ענה והחזיר לי את גבו. לעזאזל. התרחקתי וזינקתי על גבו.
"את לא כזאת כבדה," הוא ענה וייצב את גופי על גבו. נעתי בחוסר נוחות על גבו והתקרבתי עם ידי לפתוח את הדלת.
"את תפילי ככה את שנינו," הוא ענה והתקרב אל הדלת.
"תודה באמת," סיננתי לעברו ופתחתי את הדלת לרווחה. המשחקייה לא הייתה נוראית, היא הייתה מוארת ומקושטת בציורים של דרדסים, פו הדב ואנימציות נוספות. הילדים ישבו בקבוצה על המיזרון האדום והעבה.
"חברים, בוקו פה נרדמה קצת. תעזרו לי להעיר אותה," שמעתי את קולו של שון והוא נער את גופו כך שכמעט נפלתי.
"אבל קוראים לי שוקו!" רטנתי וחבטתי בכתפו.
"ואני ילד מוכה!" הוא ענה והוריד אותי מגבו, גלגלתי את עיני והילדים צחקו. החיוכים שלהם גרמו לי להרגיש טוב.
"אתה בכל מקרה עברת פיגוע מאמי, להיות מוכה – קטן עלייך," צחקתי ושלחתי לו נשיקה באוויר.
"תראו אותה, עוד שנייה קרסתי פה. תזכרו, לא להעלות בנות על הגב!" הוא אמר וצחק.
"אני שוקו!" צעקתי ופרשתי את ידי לרוחב, אין לי מושג מאיפה הגיעה היציאה המוזרה הזאת.
"אני שוקו!" שון עשה בדיוק כמוני ועקף אותי.
"לא! אני שוקו!" התעקשתי וחבטתי בו עם אגני, הוא התרחק לכיוון הקיר.
"היא שוקו," שון ויתר וליטף את רגלו. נקבה.
הורדתי את האף האדום והמצפצף מאפי והתקרבתי לאחד הילדים מהשורה הראשונה, הוא היה קירח וקטן, גופו חיוור וחלש. הצמדתי את האף האדום לאפו ולחצתי עליו שיצפצף, הוא צחק וחייך חיוך קטן, "הנה עוד שוקו!" צחקתי והרמתי את ידו בעדינות.
"והנה עוד בוקו," שון אמר והצמיד לאף של ילדה קטנה את האף האדום שלו.

"זה היה המופע של שוקו ובוקו!" שנינו צעקנו ונופפנו לשלום לילדים הקטנים שעזבו את המשחקייה.
"את יודעת, הילדים שהיו על המיטות, יכול להיות שמחר הם לא יהיו כאן," הוא אמר ונגב את פניו עם המגבון.
"לא היית צריך להגיד את זה," אמרתי וזרקתי את המגבון המלוכלך לפח. הורדתי גם את הפאה מראשי.
"למה?" הוא תהה והוריד את החולצה של הליצן.
"כי עכשיו זה יהיה עצוב יותר," עניתי וסדרתי את שערי עם ידי.
"שוקו? את תחזרי לכאן גם מחר?" הילד הקטן שהצמדתי לאפו את האף האדום משך בחולצתי ושאל, התכופפתי לעברו, אמו הגיעה ישר אחריו. על גופו הייתה פיג'מה קצרה של מכוניות ומטוסים.
"אני מצטער-" היא מהרה להגיב ועצרתי אותה.
"זה בסדר, אני אבוא. איזה חדר אתה נמצא?" שאלתי וקירבתי אותו אלי, גופו היה קטן יחסית לילד בריא. זה גרם לי לתהות האם גם תהל תגיע למצב הזה או שמא תהיה בריאה כמו השאר.
"קומה שנייה, חדר חמש," הוא ענה בשקט, בפיו היו חסרות שיניים ובצבצו מחלקן חדשות.
"אני אבוא," אמרתי וחייכתי אליו.
"את מבטיחה?" הוא שאל בהיסוס וחיוך של תקווה על פניו.
"שבועת זרת?" שאלתי והנפתי את ידי באוויר כשהזרת בולטת בה, הוא עשה כך והצמיד בין ידינו.
"שוקו, איך קוראים לך?" הוא שאל שוב וחייך, גומה קטנה הופיעה על לחייו.
"אלי, ולך?" שאלתי וחייכתי, הוא היה מתוק שכזה, לאכול אותו.
"איתי," הוא קפץ בשמחה, "אני מחכה למחר!" הוא חייך ורץ לאמו שחיכתה בחוץ. לאחר כמה דקות היא נכנסה, אישה גבוהה ונאה.
"תודה לכם, זה חשוב לי כל כך, הוא סרב לבוא על המיטה כי הוא רצה להיות כמו כולם," היא שתפה אותנו ומחתה דמעה מעיניה.
"זה היה לנו לעונג, נפגש מחר," חייכתי אליה והיא עזבה את החדר לאחר שהיא הודתה שוב.
"צדקת. זה באמת עצוב יותר." שון אמר והצמיד אותי לחיקו.
מחיתי דמעה קטנה מעיני, הלוואי ויכולתי לעזור לילד הזה.