אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 11

״שון, היי. מה אתה עושה כאן?״ שאלתי והחזקתי את תיקי קרוב לגופי.
הוא נאנח ויצא מהמעלית, ״עוזר לאמא שלי באגודה שהיא נמצאת בה. רוצה לבוא?״ הוא הציע והנהנתי לחיוב. הוצאתי את הטלפון מתיקי וסימסתי לאבי שאגיע מאוחר יותר ושישמור על תהל.
״בשביל מה האגודה?״ שאלתי והלכתי אחריו אל חדר העובדים.
הוא הוציא שקית שחורה, ״אנחנו,״ הוא אמר והוציא אף אדום מפלסטיק וחיבר לאפו, ״משמחים,״ הוא המשיך ולקח עוד אף והצמיד אותו על אפי. ״ילדים,״ הוא אמר ולחץ על האף האדום והשמיע צפצופים משונים. צחקתי.
״אז אתה ליצן רפואי?״ שאלתי ותפסתי את חולצתו שהוא החזיק בה, הוא היה ללא גבס.
״בערך, אבל לפחות יצאתי עם הרגל שלי,״ הוא אמר והצביע עליה, שאבין שאין לו גבס.
״סוף סוף לא תצלע מאחור,״ צחקתי ולקחתי ממנו את אחד הבגדים של הליצנים.
״מה תצלע, לא צלעתי! הלכתי לאט!״ הוא הכחיש ולבש את תחפושת הליצן.
״עכשיו תעשה טובה, תסתובב,״ אמרתי ועשיתי עם ידי תנועה של סיבוב. הוא נאנח והסתובב וכך גם אני, הורדתי את חולצתי ושמת במהירות את חולצת הליצן. וכך גם עם המכנס, מאחור שמעתי קול נפילה של דבר. רק נזק הילד הזה עושה.
״שון?״ הסתובבתי לאחור ומיד נרתעתי. שון עמד מולי עם מבט קריפי בעיניו והוא היה מאופר בצורה לא סימטרית שדי הצחיקה. על ראשו הונחה פאה צבעונית של ליצנים.
״גם אני רוצה!״ אמרתי ובטעות התנגשתי עם גופי במתקן הברזל שעליו היו מונחות הן שקיות והן חומרי ניקוי. החדר היה מואר באור מעומם וחלש.
״תנסי לצאת מהקווים,״ הוא אמר והושיט לי את צבעי הפנים שלו. בגלל שלא הייתה לי מראה ובגלל שאנחנו עומדים להצחיק ילדים, אפשר לפספס.
קשקשתי עם המשחות על פני וכשסיימתי הסתובבתי אל שון, ״נכון שאני מושלמת?״ שאלתי ומצמצתי מספר פעמים. הוא היה מופתע.
״לא ראיתי יפות כמוך במחלקה כולה,״ הוא אמר והלביש את הפאה על ראשי. העפתי את ידיו והכנסתי את שערי אל הפאה.
״מוכנה להצחיק ילדים שוקו?״ הוא שאל והושיט את זרועו.
שילבתי בין זרועותינו, ״בוא נלך להצחיק ילדים בוקו!״ ועניתי לו בקול גבוה ומצחיק.
זה הולך להיות כיף.