אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת – פרק 10

"וואלה את שתית מיץ אומץ," אמרתי וצחקתי אחרי שהיא סיפרה לי איך היא הכירה את תומר. הוא נשמע נחמד מהסיפור שלה.
"כן, חבל שהוא נגמר," ארשת פניה הייתה עצובה, עצובה ומזויפת. האחות נכנסה אל החדר לבדוק מה קורה ונדף ממנה ריח התרופות.
"אוי," כיווצתי את פני בעצב, "חזרת להסמיק? לא נורא, גם זה עובר," צחקתי בקול. הראל היה צריך לעזוב והשאיר אותנו כאן ל'שיחת בנות' כמו שהוא כינה.
"אז תספרי לי, איפה החבאת את התחת הזה שנתיים?" היא שאלה וגיחכה, מאז הניתוח כאב לה גם לצחוק.
"התחת הזה, אין לי מושג, יש לי אחד כזה?" תהיתי. תומר יצא בדיוק מהשירותים.
"הא בנות? אפשר להצטרף? כן תומר!" הוא שאל וענה לעצמו בקול ילדותי ומיד לאחר מכן התיישב על אחד הכיסאות.
"נכון שהיא חופרת על כמה שאני מצחיק?" הוא שאל ביהירות והניח את רגליו על מיטתה. הוא באמת מצחיק.
יובל נאנחה, "אל תעוף חיים שלי, אני שנייה מלקצץ לך את הכנפיים, וזה לא היה נחמד שעשו את זה למליפיסנט," היא צחקה וניסתה לבעוט ברגלו.
"מליפיסנט? דברי עברית נשמה שלי," הוא אמר וייצב את רגליו על המיטה הלבנה עם המצעים המחרידים. כאילו, למען השם דאגתם שיהיו ציורים של פו הדב על הקיר אבל מצעים שלו עולים יותר?!
"מרשעת באנגלית!" יובל מהרה לומר, "וזאת דמות שאנג'לינה מגלמת," היא אמרה והגנה על המודל לחיקוי שלה. בואו נקווה רק שיובל לא בוגדת.
"מהשמך, בא לך להביא לי לאכול?" הוא שאל אותי ויובל ישר הגנה גם עלי.
"אלי, קוראים לה אלי. ואתה יכול להביא לעצמך," היא אמרה והוא קרץ לי. רוצה להישאר לבד, נחמד.
"אני אלך, מה אתה רוצה לאכול?" שאלתי בנימוס וקרצתי לו בחזרה.
"פיצה, אם לא אכפת לך," הוא אמר וסימן לי תודה בידיו.
לקחתי את תיקי והתקדמתי אל יציאת החדר. האזור שלו היה סגור עם הוילון, יופי של פרטיות.
התקדמתי אל המעלית שבקומה ולחצתי על הכפתור שמזמין אותה, הדלת נפתחה ושון היה בה.