אוויר לנשימה- פרק 4

פרק 4:
~בוקר~
נקודת המבט של תומר:
"מה זה?!" אחי הגדול יונתן בן 24 שאל אותי שהראיתי לו את הדף "מה?" שאלתי לא מבין "מאיזה כסף בדיוק אתה מתכנן לטוס ללונדון?" שאל אותי "אני כבר שנתיים נותן שיעורים לנגינה בגיטרה אם שכחת" אמרתי פותח את המקרר "הבית ספר הזה נורא יקר שלא נדבר על הטיסה, הכסף של השיעורים לא יספיקו לך" אמר אחי ונאנחתי "פתחתי את החיסכון שלי בבנק" אמרתי ואחי הסתכל עליי בהלם "אמא ואבא אמרו שאתה לא יכול לפתוח את החיסכון הזה עד גיל 18" אמר "הם לא רשמו שום דבר כזה בצוואה שלהם" אמרתי זורק ותופס את הפחית קולה והוא נאנח "מה הבעיה שלך שאני ייסע?" שאלתי נשען על השולחן שותה "אחי הקטן והיחיד, אם יורשה לי לציין טס ללונדון בעוד שלושה ימים לחצי שנה והוא אמור להסתדר שם לבד שאני לא איתו" הסביר יונתן "נו מזה אתה דואג?" שאלתי אותו, הוכחתי לו כבר כמה פעמיים עד כמה אני עצמאי "אין מצב" קבע ושם את הדפים על השולחן "נו אתה רציני?" שאלתי "אתה חושב שאני הולך לשם בשביל הכיף? אני הולך לשם כדאי שנסגור את החובות שלנו אצל רחמים" אמרתי והוא הסתכל עליי "אתה לא מתקרב אל רחמים שמעת?! רק אני מטפל בחובות האלה!" צעק עליי וכיוון את אצבעו אליי "אתה כבר שנתיים מטפל בחובות האלה והצלחת להביא להם רק רבע מהסכום" אמרתי והוא נאנח יודע שאני צודק "יש לי שם שלושה שיעורים בשבוע שכול אחד מהם הוא 500 שקל, אתה יודע כמה אני מרוויח בחצי שנה?" אמרתי מחזיק בדפים יונתן שתק "תן לי לנסות" אמרתי מתחנן "אוקיי, אוקיי" אמר יונתן וחייכתי. "טוב אני יוצא" אמרתי ושמתי בכיס מאה שקל "לאן?" שאל יונתן "לבית מרקחת" עניתי ויצאתי.
הגעתי לבית מרקחת ועמדתי בתור, בזמן הזה נזכרתי באתמול בערב איזה אדיוט אני! איך חשבתי בכלל על לקחת את האוטו של יונתן? מטומטם! "כן בבקשה" אמר הרוקח "היי" אמרתי ונשענתי על הדלפק "אטרופלצין בבקשה" אמרתי והרוחק הלך להביא, כשיצאתי מהאוטו החוצה וראיתי אותה שוכבת שם מחוסרת הכרה, נבהלתי, אני לא יגיד שלא אבל פשוט קפאתי שם מסתכל עליה כשאורות האוטו מאירים עליה ודם יורד לה מהראש, הסתכלתי עליה לא מבהלה או פאניקה אלה כי הרגשתי שרגלי נדבקו לכביש ומציידי להסתכל עליה עד מחר. "בבקשה" אמר מביא לי את הקופסא ושילמתי לו חמישים שקל "אני צריך מרשם רופא" אמר "אתה לא" עניתי ובשקט הכנסתי לכיס חולצתו עוד חמישים שקלים, הוא הסתכל עליי העביר את הקופסא והכניס לשקית "יום טוב" אמרתי והרמתי את ידי. יצאתי משם שקוע במחשבותיי, שהיא הסתובבה אליי כשהגעתי לבית חולים הרגשתי שליבי מתפוצץ גם כי דרסתי אותה וגם כי היא הייתה יפיפייה פשוט מושלמת השיער הארוך שלה, העיניים שלה, השפתיים הוורודות שלה כולה. הסתכלתי על השריטות שלה בפנים וביד ועל התחבושת שבקרסול שלה והרגשתי אשם אלה מה?, ואחרי שהיא סיפרה לי שהיא הייתה אמורה לטוס בשביל התחרות שחייה עוד יותר שקעתי באשמה, אבל היא צדקה זאת הייתה אשמתי הייתי אדיוט. אבל אני הולך לתקן את זה, היא לא הולכת לפספס את הנסיעה הזאת בגללי.