אוויר לנשימה- פרק 3

פרק 3:
אור מסנוור חדר אל עיניי שפקחתי אותן לאט, ראיתי מטושטש הרגשתי שאני על מיטה בלי יכולת לזוז ולא הבנתי איפה אני. "אי" אמרתי בכאב שניסיתי להרים את רגלי, הסתכלתי מסביב מחפשת עזרה ולא ראיתי אף אחד, ניסיתי להתרומם לבד והצלחתי, אחר כך הנחתי את רגלי על הרצפה ואחריה את השנייה שכאבה ממש הסתכלתי במראה שהייתה מעל איזו שידה וגיליתי שיש לי שריטה אדומה בראש ולפתע הכל הכה בי כמו תמונות רצות אחת אחרי השנייה… עברתי תאונת דרכים. הסתכלתי על ידי השמאלית וראיתי שיש גם לה שריטה ענקית שמתחילה מהכתף הייתי לבושה בשמלה של הבית חולים. הסתכלתי מסביב בפאניקה לא מבינה מה קרה לי ברגל או איפה כולם שלפתע ראיתי על השידה זר פרחים התקדמתי אליו שבכול צעד כואב לי יותר, הוא היה יפיפה ובתוכו היה בפתק "ברוש מתוקה אם את מתעוררת ולא רואה אותנו עדיין אז הלכנו להביא לך אוכל מהבית, נדבר אחר כך נחזור בעוד כמה דקות אמא ואבא." קראתי את הפתק והסתובבתי לקחת את האיפון שלפתע ראיתי מישהו עומד מולי "אה!" צרחתי מבוהלת "מי אתה?" שאלתי בבהלה "זה בסדר זה בסדר" אמר מוריד את כובע הז'קט שהיה עליו והתקרב אליי, וכבר ראיתי אותו בברור גופו היה גבוה ושרירי מאט שיערו היה בצבע שחור עם בלורית קטנה ועיניו היו כחולות כמו קרחון, עד לאותו רגע לא נוכחתי לגלות עד כמה ליבי יכול להשתולל, צמרמורת עברה בי רק מלהסתכל על עיניו. "אני מצטער" אמר, קולו היה עמוק וגברי, מיד הבנתי מיהו "אתה דרסת אותי?" שאלתי והוא השפיל את מבטו ולא ענה "אתה אידיוט?" שאלתי בקול חנוק והוא הסתכל עליי "אני מצטער" אמר שוב "לא מעניינת אותי הסליחה שלך" אמרתי לו מעוצבנת הוא הסתכל עליי וטבעתי בעיניו אילו יכולתי הייתי בוהה בהן שעות, "איך ידעת שאני פה?" שאלתי אחרי דקה לא מבינה "שפגעתי בך אז ישר יצאתי מהאוטו אלייך וראיתי שאת מחזיקה בפלאפון שלך, אז לקחתי אותו והתקשרתי אל אמא שלך, שהיא ענתה לי אז סיפרתי לה על מה שקרה ואמרתי לה שאני לוקח אותך לבית חולים" אמר "הרופאים אמרו שיצאת מזה בזול" אמר והסתכל על גופי ואני גם וגיליתי שיש לי תחבושת בקרסול בגלל זה היא כאבה לי נורא, הדבר הראשון שעלה בראשי כשראיתי את התחבושת זאת התחרות. "לא יצאתי מזה בזול" אמרתי מסתכלת עליו מנסה לעצור את הדמעות "מה זאת אומרת? רק חטפת סדק בעצם וכמה שריטות" הוא אמר "אני אמורה בעוד ארבעה ימים לטוס לחו"ל לחצי שנה" אמרתי "להשתתף בתחרות שחייה שהייתה חשובה לי מאוד" הוספתי והוא המשיך להסתכל עליי שותק "וזה לא הולך לקרות בגללך" אמרתי בקול שבור "אני…אני לא יודע מה להגיד" הוא אמר בהלם מסתכל עליי "אל תגיד כלום" אמרתי "תלך מפה אני לא רוצה לראות אותך" הוספתי מסתכלת עליו "אני יכול לעזור לך?" שאל מתקרב אליי מנסה לגעת בידי "לא" אמרתי מרחיקה את ידי ממנו "צא" אמרתי מפנה את ידי לדלת, הייתי כל כך מעוצבנת ונסערת לא מאמינה שבגללו אני מפספסת את נסיעת חיי, בלי להגיד מילה הוא התקדם לדלת כשלפתע אימי נכנסה "ברוש!" אמרה וחיבקה אותי "את בסדר?" שאלה אבל כשראתה שאני נסערת ובקושי יכולה לדבר הסתכל על הילד הזה "תודה שהבאת אותה לכאן" אמרה "אין בעד מה" אמר אבל במקום להסתכל על אמא שלי הסתכל עליי הסטתי את מבטי ממנו, "אני יגיד לבעלי להקפיץ אותך הביתה" אמרה "עדיף, שלא ידרוס עוד מישהו" אמרתי בעוקצנות והוא שם את ידיו בכיסיו "איך קוראים לך בכלל?" שאלה אמא שלי "תומר" ענה והסתכלנו אחד על השני "טוב בוא נקפיץ אותך הביתה תומר" אמרה אמא שלי והם יצאו. התקדמתי למיטה שאני מועדת והתחלתי לבכות, פשוט לבכות, אין טיסה ואין לונדון באשמתו, בגלל התומר המפגר הזה, בן כמה הוא בכלל שהוא נוהג? רציתי להרוג אותו כול ההכנות שלי הצפיות, הכול כבר לא נחוץ. כול הנסיעה שלי התנפצה בגללו.