אוויר לנשימה- הקדמה+פרק ראשון

~הקדמה~
חופש. סוף סוף חופש. אחרי שנה ראשונה בתיכון מלאת בגרויות, מסיבות, עבודות, חברים ומה לא מגיע לנו קצת להתפרק.
היי, קוראים לי בר אני בת 17 מטבריה. עייני חומות-ירוקות ושיערי חלק שבקצוות מסתלסל מעט וצבעו ברוטני. יש לי אמא בת 38 עובדת כעורכת דין ואבא בן 40 שופט, ובטח כבר הבנתם שהמצב הכלכלי שלנו טוב, יש לי את כל מה שאני רוצה ולא חסר לנו שום דבר, אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מפונקת חולת שופינג. ההפך, ברוב הזמן שלי אני מעדיפה ללמוד וללכת עם החברים לכינרת. חוץ מזה יש לי אהבה גדולה והיא שחייה, יש כאלה שחושבים על דברים מסוימים ומתרעננים במקלחת אז לי זה קורה בבריכה. אני באותו חוג כבר מגיל שבע ולא פספסתי יום אחד, כמו התמכרות לאלכוהול. חוץ מזה גם חברה שלי לורן נמצאת איתי באותה קבוצה, הכרנו בגיל שש ואני אוהבת את הילדה הזאת כל כך! אני מספרת לה הכל מבנים ועד למבחנים והיא לי. אבל מה זה חשוב? עומד לפנינו חופש מלא הפתעות, כעסים, צחוקים, בכי ואהבות חדשות.

פרק 1:
לילך המדריכה שלי לשחייה נעמדה על שפת הבריכה מחזיקה בשעון סטופר "1, 2, צאי!" אמרה ובקפיצת ראש מושלמת צללתי למים, התחלתי לשחות לוקחת אוויר ושוב צוללת וכך כמה פעמיים עד שסיימתי. "מושלם!" אמרה לי לילך בחיוך והתקדמה אליי כשיצאתי "כמה?" שאלתי נוטפת מים "בשני דקות ארבע בריכות!" אמרה בהתלהבות ופי נפער "את רצינית?" שאלתי המומה "אני נראת לך צוחקת?" היא אמרה וישר התחבקנו "את עברת את השיא מאמינה?" היא שאלה כשלקחתי את המגבת "ממש לא" אמרתי "אבל הכל בזכותך" אמרתי לה מחייכת "ברצינות, תודה על השעות הפרטניות" הוספתי "אין על מה, הכל בשביל התחרות" אמרה והתחבקנו שוב.
יצאתי מהמלתחות אחרי מקלחת רעננה, מתקדמת אל הלוקר שלי כשאני לבושה בסוודר בצבע בורדו טייץ שחור ואולסטאר בצבע בורדו גם ששיערי מסורקת, היה כבר ערב ונראה שכולם כבר הלכו ונשארתי לבד, פתחתי את הלוקר ולקחתי שלוק מהמים שלי "עצוב שאת עוזבת" לפתע שמעתי קול שהבהיל אותי וגרם לבקבוק שלי ליפול מידי, זה היה דולב ילד בגילי שלומד איתי גם "דולב אתה חייב להפסיק להבהיל אותי ככה" אמרתי לו והרמתי את הבקבוק שלי מהרצפה "מצטער" אמר "גם לי עצוב לעזוב אבל זאת הזדמנות שלי" אמרתי לו בזמן שאני מוציאה את התיק אדידס שלי ושם בו את הבקבוק והמגבת "אבל יש פה גם בתי ספר טובים, מעולים אפילו" אמר וגיחכתי "אתה משווה את בתי הספר בישראל לבתי הספר בלונדון?" שאלתי ושמתי את התיק על כתפיי מחברת את האוזניות לפלאפון ויוצאת מהדלת "טוב, שם זה בהרבה יותר טוב" הוא אמר וקטעתי אותו "נכון" הסכמתי "אבל את עוזבת את המשפחה שלך, את לורן, לילך, אותי" אמר ונעצרנו "אתה גורם לי להרגיש רע שאתה אומר את זה" אמרתי והסתכלתי על עיניו החומות "אבל גם לורן גם המשפחה שלי ובמיוחד לילך חושבים שזאת הזדמנות בשבילי" הוספתי והוא השפיל את מבטו שם את ידיו בכיסיו "לא אני" אמר לפתע אחרי דקה ששתקנו והרים את מבטו אלי, לא ידעתי כל כך מה להגיד, לא ידעתי אם הבנתי נכון את מה שהוא אמר לי הרגע. הוא ניצל את השתיקה שלי ואמר "אל תעזבי" והמשיך להסתכל עליי "אני חייבת" אמרתי "זה כמו אוויר לנשימה שלי הטיסה הזאת אחרי כל הלחץ שנה שעברה" אמרתי ואחרי כמה דקות שהוא לא אמר כלום המשכתי להתקדם והוא אחריי "אני מבין אותך" אמר "תודה" עניתי "אני יתגעגע אלייך" הוסיף "גם אני אלייך" אמרתי והגענו ליציאה "נתראה" אמרתי לו "ביי" השיב וכול אחד הלך לדרכו. הלכתי במדרכה לבית שלי וחשבתי על מה שקרה עכשיו, השיחה הזאת איתו העיקה עליי, היא גרמה לי להרהר, אולי באמת אני לא עושה את הדבר הנכון.