אוהבת אותך עד כאב

אני לא בטוחה בך בכלל.
אתה יותר מידיי מלטף, עדין…
יודע לבחור את המילים שיעשו לי זיקוקים בלב.
אתה טוב אליי, זה מוזר. תמיד העדפתי את הבחורים הרעים. אבל בך יש משהו שונה.
אתה טוב עד כדי חשד. אתה מערער אותי, גורם לי להתלות במילים היפות שלך.
הנה, הגעת הביתה.. אתה מניח את התיק באותה הדרך כמו בכל יום.
מנשק אותי ואומר שהתגעגעת.. אני רק מחייכת. אמרתי לך כבר שקשה לי להביע רגשות.
אתה מחייך אלי את החיוך המדהים שלך ואומר שאתה חייב להתקלח, אתה מסריח.
אני מריחה ממך ריח של פרחים, אבל אולי האהבה גרמה לי לאיבוד חושים.
אני נשארת לבד בחדר, ופתאום הדמעות זולגות מעצמן.
למה אני בוכה? אני שואלת את עצמי.
זה מפחיד, שהלב שלי שייך למישהו אחר. שאני מאבדת שליטה, הרי אני קונטרול פריק, אתה זוכר. שאני מרגישה כל דבר בצורה עמוקה ועוצמתית.
עוד לא החלטתי אם אהבה זה טוב או רע. אבל למי אכפת? עכשיו טוב לי איתך.
אני לוקחת פתק בריח פרחים, כמו שלך, וכותבת לך: "אני אוהבת אותך עד כאב" ומציירת לב קטן. זה בדיוק מה שהרגשתי.
אני זורקת את הפתק ומחליטה להפסיק לפחד ולהתחיל להביע.
אתה יוצא מהמקלחת, אני ניגשת אליך.
אתה מתסכל עליי בעיניים המכילות האלה שלך, ואני אומרת לך: "אני אוהבת אותך.. עד כאב."
אתה מחייך, ואני יכולה להשבע שראיתי דמעה קטנה בזווית העין.
אתה מחבק אותי ואני מרגישה שזה נכון, נצחי ואמיתי.