אוהבת אותך אפילו ש…פרק 53

בפרקים הקודמים :

" השם שלך הוא לא קרציה מהלכת נכון ? " צחקתי. דולב המפגר הזה עוד לא שינה את השם שלי בפלאפון שלו.
" קוראים לי שני " אמרתי והבטתי בו בפעם האחרונה. " נעים להכיר , אדם " הוא אמר בחיוך קטן.

" בעקבות השתייה המרובה ששתית אתמול, ובעקבות ההתעלפות שלך נגרם נזק לעובר, " הוא אמר ועצר כדי לתת לה לעכל את דבריו. נועה עצמה את עיניה לשנייה ואז פתחה אותן. " אוקיי.. איזה נזק ? מה קרה לו ? " היא שאלה בשקט.
" גברת לוי, איבדת את העובר שלך. אני מצטער . " הוא אמר. וראיתי אותה נשברת לי מול העיניים.

" טוב אתה יכול ללכת בר אני יודעת מה עומד לקרות אם תישאר ואני לא מעוניינת " אמרתי לו ויצאתי מהחדר שלי.
" את לא יודעת שום דבר ממה שהולך לקרות שני , שום דבר " הוא אמר וירד אחרי. ברגע שהגענו לסוף המדרגות החשמל נכבה ושמעתי רעש של רעם מבחוץ.
הפסקת חשמל.

שני בואי נודה בזה את לא יכולה בלעדיו. שמעת את מיטל האקסית, את חשובה לו.
שני אל תהיי מטומטמת את אפילו לא בטוחה שזו אהבה.
יעבור לך.
איך זה שנתקעת עליו כל כך הרבה זמן ?
המשכתי להתלבט בתוכי… רצף המילים ההסברים והתירוצים עשו לי בלגן במוח.
אדם שולח לעברי מידי כל כמה שניות מבט חטוף. זה מקשה עלי לחשוב.
אולי בר הוא באמת סתם הידלקות טיפשית, אולי כדאי לי ללכת על אדם?
אבל אם אני אפספס ?
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני גם אשמין. וגם אהיה רעבה.
מטומטמת.

פרק 53:

בוקר?
משכתי את הפוך מעל ראשי והשמדתי כל קרן שמש שניסתה לחדור לעיניי.
אחרי רביצה של עשר דקות בערך הכרחתי את עצמי לקום והתמתחתי לאט לאט.
רגליי הובילו אותי אל המטבח ושם חיכה לי גבר נאה, חשוף מידי בשביל בוקר, טוב מידי בשבילי.
" הכנתי חביתה, רוצה ?" הוא שאל והניח את המחבת על השולחן, מוזג לעצמו חלב לתוך כוס זכוכית ומביט בי בחיוך פלרטטני.
" בטח " אמרתי בנשימה אחת והסטתי את מבטי מזרועותיו החסונות.
" בתאבון " הוא הניח מולי צלחת שהדיפה ריח נפלא, רוכן לעברי ולוקח בזריזות את המלח.
" בתאבון " מלמלתי ונעצתי את המזלג בחביתה החמה, מתעללת בה קצת לפני שהיא נכנסת לפי.
" איפה דולב ?" שאלתי אחרי כמה דקות שאכלנו ככה בשתיקה.
" הוא ישן אצל קסניה אתמול, כנראה עדיין לא התעורר " הוא אמר וקם ממקומו. מוציא מהארון עוד כוס זכוכית ומוזג לתוכה חלב.
הוא הגיש לי אותה והרים את שלו. " לחיי הבוקר האחרון שלי אצלכם ? " הוא אמר, חיוך קטן מרוח לו על הפרצוף וכוסו מתנגשת עם שלי.

כבר הספקתי להתרגל לנוכחותו, לבושם שלו שמטייל ברחבי הבית ונכנס היישר אל תוך אפי, לחולצת הספורט שלו שנזרקת בחסר הכביסה כל יום לאחר שהוא חוזר מהריצה שלו, לשוקו החם שהוא מכין לנו כל לילה, אפילו שאנחנו הולכים לישון בשעות שונות, השוקו שם מחכה לי על השיש. והוא טעים נורא. נורא.
באחד הלילות חזרתי מאיזה שהיא מסיבה, כל כך מותשת וטיפה שיכורה.
זרקתי את נעלי העקב שלי בסלון ואת התיק על הספה, עולה בזריזות במדרגות ונכנסת לחדר האמבטיה.
תוך כדי בהייה בדמותי במראה התחלתי לפתוח את כפתוריי חולצתי. עקשניים שכמותם, נאנחתי והפעלתי כוח רב יותר.
" מסתדרת ? " הוא שאל ונשען על המשקוף בגיחוך.
" כן " אמרתי וכיסיתי את שדיי עם ידי במהירות. הוא התקדם לעברי והניח את ידו על פני, מעביר אותה באטיות על המצח ויורד לכיוון הצוואר.
" בטוחה ?" הוא אמר והרגשתי את נשימותיו על פני. בלב שלי התחולל מרתון מטורף של דפיקות וריצות וסיבובים הלוך ושוב הלוך ושוב.
מה הוא מנסה לעשות ?
הוא הניח אצבע על שפתיי ופישק אותן מעט. אנחה קטנה יצאה מפי ונשכתי את שפתי התחתונה.
החיוך שלו התרחב. ידו אחזה בסנטרי והרימה אותו מעט, השנייה הונחה מעל ידי וליטפה אותן קלות.
" אני שיכורה, אדם " סוף סוף התגברתי על השיתוק שאחז בי והצלחתי להגיד.
" אני יודע, בגלל זה הצעתי לך את עזרתי " הוא אמר והרגשתי איך ידי נשמטות ממקומן וחוזרות לנוח לצד גופי. הוא פתח את אחד הכפתורים ביד אחת, בשנייה הוא הסיט את שערי מפניי אל מאחורי האוזן.
הוא כל כך מצליח. מה שזה לא יהיה שהוא מנסה לעשות. זה מצליח.
נשאר רק כפתור אחרון וחביב בחולצה, ולי כבר לא נשארו מילים.
" מה אומרים ?" הוא נשף באוזני בלחש.
" מה אומרים ?" מלמלתי בזמן שהוא הוריד ממני את החולצה לגמרי. עיני מרותקות לעיניו ולא זזות מילימטר.
" תודה " הוא הרים לעברי גבה בשעשוע. חיוך קטן בצבץ על שפתיי. ידו אוחזת בפניי ועיניו נעצמות לשנייה.
" לילה טוב " הוא ספק לוחש ספק אומר. שפתיו מרפרפות על הלחי שלי בחמימות ואז בשנייה מתרחקות, הוא יוצא מחדר האמבטיה ואני נשארת לעמוד שם, מובכת, המומה, כל כך סמוקה, כל כך מגורה, מול דלת סגורה.

" לחיי הדירה החדשה והיפה שלך " אמרתי בחיוך בזמן שהוא כבר הספיק לרוקן את תכולת הכוס שלו ולהניח אותה בכיור.
" כבר אמרתי לך תודה קרצייה, תפסיקי להשוויץ כל הזמן בכישרון שלך לעיצוב דירות " הוא אמר ונשען על השולחן, קרוב אלי.
צחקתי, קמה ממקומי ומניחה את הכוס בכיור. ידיים חבקו את מותניי מאחורה. הנשימה שלי נעצרה וקפאתי במקומי.
" את לא חושבת שהגיע הזמן שנעשה עם זה משהו? " הקול שלו העביר בי צמרמורות קלות, בלעתי את רוקי.
" נעשה עם זה משהו? " התשובות שלי פשוט קולעות, כל כך מקוריות. כאלה שנונות.
הוא סובב אותי אליו בחדות, אפי מתנגש בשלו וידו אוחזת בגבי ומצמצמת את הפער בינינו.
" את משגעת אותי את יודעת ? " הוא חייך וטייל עם ידו על גבי, למעלה ולמטה, לצד שמאל וימין.
בום. בום. בום.
" אני יודעת " אני פולטת ומסיטה את מבטי ממנו. המתח הזה ששורר בינינו, המתח הזה שקצת יותר משבוע הורג אותי מבפנים ואוכל אותי לאט ובנחת. המתח הזה שהורג את שנינו ומקים לתחייה כל פעם מחדש.
" את משגעת אותי שאת קמה בבוקר, והשיער שלך מבולגן אבל מונח בדיוק במקום, את משגעת אותי עם הרגליים האלה שלך שמונחות בקלילות על הספה בסלון, עם הבושם המתוק והאינסופי שלך שמלטף לי את האוזן בכל פעם שאת חולפת על פני, והכי משגעת אותי עם השפתיים האלו שלך הבשרניות, גם שאת מדברת אני מרותק אליהן את יודעת? " הוא אמר ומבטו ננעץ בי חזק, כמו יתד בלב.
הנשימות שלנו מתערבבות והוא רוכן לעברי, אנחנו כל כך צמודים אך נדמה שזה לא מספיק, הגוף שלי צמא למגע שלו כבר, לשפתיים שלו כבר, אליו.
מטורף איך שבקצת יותר משבוע ימיים הצלחנו להחזיק ככה, לנצור את עצמנו, לנשוך את השפה בחוזקה, לנשום את התשוקה.
השפתיים שלנו במרחק שנייה משיגעון, ידי אוחזת בשיערו והוא נאנח קלות.
רטט. הכיס שלי רוטט. אני לא מאמינה.
אני עוצמת את עיני בחוזקה ופותחת אחרי שנייה. אדם מתרחק ממני מעט וקובר את ראשו בין ידיו.
על הצג שלי מופיע שם אחד קטן, שיכול להרוס הכל ובגדול.
" בר מתקשר….."