אהובת השדים – פרק 9

בלעתי את הרוק הנהנתי וקמתי מהוססת אחרי לורן אל המסדרון, הרחק מהחום הבטוח של מייקל.
לורן חייכה, חיוך מפתה. "היי. הרבה זמן לא דברנו."
"דברנו שלשום." אמרתי ביובש.
"לזה את קוראת שיחה?" היא התבדחה, אבל לשתינו היה ברור שאנחנו לא הולכות לקיים שיחה ידידותית. היא נעצה בי את מבטה וחיוכה, עיני נספו בים השחור שבעיניה. אדים של אדום הסתחררו סביבי, לא יכולתי להתיר את מבטי ממנה. "אני חושבת שאנחנו באמת צריכות לדבר, שיחה אמתית."
פתאום, כל גופי ומוחי השתוקקו להישאר עם לורן. כן, אנחנו צריכות לדבר, הרבה זמן לא דברנו ולורן הייתה חברה מאוד טובה שלי לפני שהיא עברה לקבוצה המתבודדת אולי נוכל להתחיל מחדש. "כן…" אמרתי באיטיות, קולי נשמע מעופף, עיניה עדיין שבו אותי.
"יופי" היא צחקקה. "נכון שמאז שעברתי – לא יכולנו כל כך לדבר אז חשבתי שאולי תעברי אלינו. מה את אומרת?"
ר…ג…ע… כל המוח שלי עבד לאט. לא הצלחתי לתפקד, טבעתי בים השחור, והגלים האדומים שסוערים בו, לא נתנו לי לצאת. לא הבנתי מה קורה לי. כל מה שידעתי הוא שלורן צודקת. אני אפילו לא ידעתי מה היא אמרה. אבל היא צודקת. "את צודקת, זה רעיון מעולה." אמרתי בחיוך. ואז נזכרתי במייקל וראשי התבהר. "רגע מה?" התעוררתי בבת אחת מהכישוף הזה. "לורן, מה עשית לי?" דרשתי מבועתת.
"כיוונתי קצת את הראש שלך. אבל אני מניחה שאת עמידה יותר… נצטרך להביא מישהו קצת יותר מיומן ממני,"
הזעפתי פנים. "על מה את מדברת?"
לפתע היא התנתקה ממקומה והצמידה אותי עם כתפיי לקיר המסדרון, היא שוב הביטה בי, מפעילה את הכישוף שהטביע אותי עמוק יותר, ועמוק יותר. כרישים אדומים סגרו על תודעתי, כל מה שהיה בעולם זאת לורן. "את הולכת להיכנס לחדר, בלי לחשוב מה את עושה, אם מישהו ישאל אי פעם על דברנו כאן, המוח שלך יתערפל ואת תאבדי את ההכרה באותה שנייה! מובן?"
הנהנתי בצייתנות.
לורן חייכה, משכה בכתפייה, הסתובבה בהתלהבות ודילגה כך כל הדרך אל החצר.
נכנסתי לחדר באיטיות, בלי לחשוב בכלל על מה שאני עושה. כל הראש שלי היה בלגן אחד גדול.
אני מניחה שהמבט על פניי היה מבט תשוש וחסר הבעה, דומה לטיפוס של לילה שמתעורר בחמש בבוקר.
כשנכנסתי ג'ניס הגיחה משום מקום וחיבקה אותי, "אוי אלוהים! פחדתי רצח!"
"ממה? זה לא שארין תסכים להצטרף למה שהם לא עושים שם. נכון?" אמר דוני, ולקראת סוף המשפט קולו נהיה ספקן.
"לא בטוח." אמר מייקל והסתובב אל דוני, "הרגע בדקתי בטלפון, וכאלה שיש להם עיניים כמו של לורן, יש להם יכולת להפנט אנשים עם העיניים. זה הולך לפי רמות, מי שיש להם הכי הרבה אדום מהפנטים ביכולת נמוכה, ואלה שיש להם מעט אדום בעיניים יכולים להפנט שבע אנשים בבת אחת ויותר." ואז הוא העיף בי מבט ועיניו נפערו, הוא רץ אלי. ג'ניס זזה מדרכו, הוא ליטף את פניי. "מה קרה ארין?" הוא שאל מפוחד.
"את נראית כאילו דרס אותך טנק." הוסיף דוני, קולו היה רציני ומודאג, למרות המילים המקניטות.
"ארין?" נלחץ מייקל, אוחז בפני בעדינות. "איי!" קפץ לאחר שנגע בי, ואז הוא הושיט במהירות יד למצחי, "את קודחת."
"אני בסדר." מיהרתי להכחיש, קולי התשוש הסגיר אותי.
"את צריכה לשכב." דאג דוני.
"לא היית ככה לפני שלורן דיברה איתך," העירה ג'ניס. הרגשתי את מוחי מתערפל מעט, "מה בכלל היא אמרה לך שם?"
ואז? לא יכולתי לזוז, לתפקד, לחשוב. גופי נהיה חלש, רגליי לא הצליחו להחזיק אותי על הקרקע. נפלתי לאחור ואיבדתי את ההכרה. הדבר האחרון שראיתי היה את ידיו של מייקל תופסות אותי.