אהובתי אנה

אהובתי אנה
אבינעם קליין 2023
לאחר נסיעה של כמחצית השעה, האוטובוס שהביא את מריה מתחנת הרכבת, עצר בתחנה ליד שער ברזל ענקי של אחוזה כפרית; הנהג עזר למריה להוריד את חפציה שכללו מספר מזוודות ומספר תיקים, והמשיך בדרכו. מריה גררה את המזוודות והתיקים עד לשער; בטרם לחצה בלחצן האינטרקום כדי להודיע על בואה ולבקש עזרה בנשיאת חפציה אל תוך בנין האחוזה, נפנתה לסקור את הנוף הכפרי שמסביבה, תוך שהיא גומעת בנשימות עמוקות את אוויר הכפר הנקי והמבושם בריחות הפריחה. נפש חיה לא נראתה בסביבה והשקט היה מחריש אזניים. ממול השער וגדר האבן הגבוהה של האחוזה שהיתה מכוסה חלקית בצמחיה מטפסת, השתרעו שדות דגן בצבע זהוב. מאחוריהם, במרחק של כקילומטר, נראו בתיו החד קומתיים של הכפר השכן. עברה לצידו השני של הכביש, והתרחקה עד שמעל הגדר נגלה בפניה בית האחוזה, מוסתר בחלקו על ידי צמרות שזורות בפריחה אדומה של עצי אלון גבוהים. גדר האחוזה נמשכה למרחק ניכר משני צידי השער. מריה שלחה מבט בשעונה וראתה שאכן עומדת להגיע השעה בה אמורה היתה להגיע לפגישת הכרות עם אנדרי, בעל האחוזה הקשיש שזה לא מכבר התאלמן, וכיון שאיבד את זרועו השמאלית במלחמה, נזקק לאחות מטפלת שתהיה צמודה אליו לעזרה הן בביצוע משימות יום יומיות והן בעזרה ראשונה רפואית במקרה הצורך. לחצה על לחצן האינטרקום, ומשנענתה הציגה את עצמה. לאחר מספר דקות נפתח השער, גבר בלבוש נהג פרטי עזר למריה להכניס את חפציה למכונית בנטלי שחורה; לאחר כמאתיים מטרים הגיעו לבית האחוזה. מימין לגרם המדרגות המפואר שהוביל לקומת הכניסה של האחוזה, היתה דלת קטנה שנחצבה בקיר במאה שעברה, והובילה למעלית. בעזרת הנהג הועלו חפציה במעלית לקומה השניה בבנין והנהג הובילה לדירת החדר שהוקצתה לה. המסדרון המוביל לחדרה היה מכוסה בתמונות שמן של בני משפחת הבעלים מדורות קודמים; בקירות ובתאורה הרכה שלטו גוונים חמים של ארגמן וצהוב. דירתה היתה מרוהטת ברהיטי עץ מהוגני מעוצבים בסגנון ויקטוריאני עם מיטה, ספה, וכורסאות מרופדים ומכוסים בבדים רקומים; על החלונות היו תלויות שתי מערכות של וילונות – האחת בהירה ומאפשרת חדירת אור והשניה תפורה מבדים כבדים כהים אטומים לאור. על השולחן היו קערה עם פירות, צלחת עם פרוסות עוגה, קנקן מים חמים, קנקן תמצית תה, תיון עם חלב, וקערית עם קוביות סוכר. "ארוחת ערב בשעה שמונה," הכריז הנהג, "חדר האוכל נמצא בקומה התחתונה ואני מניח שאדון אנדרי ינחה אותך לשם. הבטלר יבוא בעוד כמחצית שעה לקחת אותך לפגישה עם אדונו, אנדריי."
"תודה, אדוני הנהג, אהיה מוכנה."
"מייקל הוא השם."
"נעים מאד, שמי מריה."
"כן, כבר נאמר לי; בשם צוות העובדים אני מאחל לך שתהני משהותך באחוזה; שלום."
"שלום רב."
מריה ניצלה את מחצית השעה כדי להתחיל לסדר את חפציה בארונות וכן כדי להתרענן מעמל הדרך.
בדיוק בשעה האמורה נקש הבטלר על דלתה והוביל אותה לפגישה עם אנדרי בקומה השלישית אליה הגיעו בגרם מדרגות מעוגל עם מעקה עץ מגולף ותמונות של שדות קרב מעטרות את קירותיו. הבטלר נקש על הדלת, הזמין את מריה להיכנס ראשונה, נכנס אחריה, והכריז: "גברת מריה, האחות המטפלת, אדוני."
"תודה, ג'ק, אתה חופשי לענייניך."
"תודה אדוני," השיב ג'ק הבטלר וסגר את הדלת מאחוריו.
"גברת מריה, אנא שבי על הכורסה שלצידי," הראה לה בידו על הכורסה, שהייתה בסגנון צ'יפנדייל כשאר הכורסאות והספות בחדר הענק. מריה התישבה והישירה מבטה אל פניו של בעל האחוזה בדריכות ובציפיה.
"ברוכה הבאה לאחוזה," אמר אנדרי בחיוך רחב; "מסוכנות המטפלות הבטיחו נערה נאה בנוסף לכישורים מקצועיים ואכן קיימו," וחיוכו התרחב.
"תודה אדוני, אני מקווה לא לאכזב את כבודו."
"אני מציע שנשתמש בשמותינו פרטיים, לפחות כשאנחנו לבד, בהתחשב בשרותים האישיים שאת אמורה לספק לי כמו לעזור לי להתלבש, להתפשט, להתרחץ, וכיוצא באלה. אז ספרי לי קצת על עצמך; אני מניח שתוכלי להרחיב – כל שתחפצי – מעבר למידע היבש שקיבלתי מהסוכנות."
"ברצון, אדוני;"
"אנדריי, לא אדוני," תיקן אותה בחיוך.
"אני אשתדל להתרגל," חייכה מריה בחזרה; "סיימתי את לימודי בבית הספר לאחיות הצמוד לבית החולים האיזורי שלנו ועבדתי במספר עבודות, הן בבית החולים, והן במוסדות סיעודיים; אני גרושה פלוס ארבעה ילדים הנמצאים ברשות האב הגר בעיר הסמוכה ואני מבקרת אותם מידי יום א', עד עתה, הגדולים גם ביקרו אותי ככל שזמנם הרשה להם ואני מקווה שגם כאן יתאפשר הדבר."
"ברצון," קטע אותה אנדרי; " בני כמה הם?"
"הגדול בן עשרים ושתיים והקטן בן שמונה."
"ואת התחתנת בגיל שתיים עשרה," פרץ אנדריי בצחוק רועם.
"לא, אני בת ארבעים ושתיים."
"אין דבר כזה…," הגיב אנדרי.
"תודה," חייכה מריה, "גם אדוני נראה מצוין, אם יורשה לי להביע את דעתי."
"תודה, גברתי, מריה…," השיב אנדרי באותה לשון ומריה פרצה בצחוק.
"ומדוע הם ברשות האב, אם תרשי לי שאלה אישית."
"הוא אדם טוב, אבא מסור, וכיוון שכולם בנים, החלטנו שלמען חינוכם מוטב שישארו בחזקתו; נוסף לכך, הוא יותר מונוגמי ממני."
"מריה יקירתי, אחרי גילוי לב שכזה, אני מרשה לעצמי לקרוא לך כך, אם כך, מדוע בחרת לעבוד ולהתגורר כאן, זה מקום די סגור ולמיטב זכרוני אין כאן הרבה גברים צעירים…"
"אדון אנדרי," התעקשה מריה להוסיף תואר לשמו, "בחרתי כאן כיוון שכל חיי התגוררתי בעיר ואני מאד אוהבת טבע, עצים, בעלי חיים, אוויר צח, שקט, ואני חושבת שגם אוהב אנשים שחיים בכפר."
"אני שמח לשמוע, כל זה יש כאן בשפע; אם אשמע על איזה גבר ראוי בשבילך, אשמח להכיר ביניכם. בקשר לעבודה, שעיקרה עזרה לי, אם כי לא נהסס להעזר בשרותייך הטובים גם למען מישהו אחר מצוות העובדים אם יזדקקו לעזרה רפואית בדמי הליל, איך נראה לך הטיפול בקשיש כמוני…"
"אם לא הייתי צריכה כסף למחייתי ולמען ילדי הייתי מוכנה לעשות זאת בחינם."
"לכל קשיש?"
"לא, לקשיש שנראה כמוך ונשמע כמוך," חייכה.
"אני שמח לשמוע; יש לי בשורה טובה; את למעשה צריכה להיות בכוננות לעמוד לשרותי 24/7 אבל אני חיה של הרגלים, כך שבדרך כלל אזדקק לשרותייך בזמנים קבועים ויהיה לך הרבה זמן לעצמך."
"תודה, אנדרי," חייכה.
"אחרי שקראת לי סתם אנדרי, ארגיש יותר נוח לחשוף עצמי לפנייך…"
"הרגש בנוח וגם אני ארגיש בנוח."
"נחמד; עוד מעט ארוחת הערב ונלך ביחד לחדר האוכל; אני מניח שתוך זמן קצר כבר תוכלי בעצמך למצוא את דרכך בבית האחוזה, וגם במבנים הנלוים בחצר. בחדר האוכל אוכלים כל הצוות שיש להם קשר ונגיעה אישית אלי; האחרים אוכלים בחדר אוכל נפרד; את תפגשי סביב שולחן האוכל גם במורה והמחנכת לבן הזקונים שלי שהוא בן שמונה; היא אם חד הורית בת שלושים וחמש שבנה בן הארבע עשרה מתחנך בפנימיה וקוראים לה אנה. ולהסיר תמיהה מפנייך על גילו הצעיר, אז אני אלמן פעמיים; אשתי השניה הייתה צעירה ממני בשנים ואת שתיהן לקחה "המחלה הארורה"," הרצין אנדרי.
"אני משתתפת בצערך," הגיבה מריה; "איך הסתדרת עד עכשיו, מאז מות אשתך השניה?"
"היו לי שתי מטפלות, לא ביחד," חייך אנדרי, "וקשה לי להחליט את מי תעבתי יותר."
"עצוב לשמוע," ענתה מריה וחשה לעזור לאנדרי בקומו מהכורסה.
אנדרי חייך, הרשה למריה לתמוך בו בצידו השמאלי של גופו, מחוסר היד, ואמר בצחוק: "ללכת אני מסוגל לבדי…"
"לא חשבתי אחרת," הגיבה מריה.
בחדר האוכל אנדרי ישב בראש השולחן, מריה ישבה לשמאלו וביניהם שתי נשים מבוגרות, כנראה בנות משפחה, הרהרה; לשמאלה התיישבה אישה צעירה ונאה. לימינו של אנדרי ישב בנו בן השמונה ולימינו עוד מספר אנשים.
"את כנראה המטפלת החדשה של אנדרי," פנתה אל מריה האישה שמשמאלה.
"נכון, ושמי מריה, ומי את?" שאלה מריה.
"אני המורה והמחנכת של בנו החמוד של אנדרי, ושמי אנה," הצביעה לעברו בהנד ראש.
"כן, הוא סיפר לי עלייך."
האוכל הוגש ובעוד כולם עסוקים בצלחות שלפניהם מצאה מריה זמן להתבונן בפניו של אנדרי. פניו החרושות קמטים לא הצליחו לטשטש את מראה פניו הגברי; סנטר מרובע, עצמות לחיים גבוהות, אף גדול וישר, שפם מטופח ופאות שער אפור עבות וארוכות. כתפיו היו ישרות אבל גבו היה שחוח קמעה. לאחר הארוחה פרשו כולם לחדר המוסיקה לשמיעת קטעי פסנתר של שופן מנוגנות בידי גברת לבושה בסגנון זמנים עברו שנראתה כבת ששים שנה; אנה התישבה ליד אוליבר, בן הזקונים של אנדריי, ומפעם לפעם הסבירה לו בלחש את מהות היצירה המנוגנת. אנדריי ישב ליד אישה קשישה שנראתה מבוגרת ממנו בשנים רבות, מה שלא מנע ממנה לשבת זקופה בקצה הכורסה. אחד אחד עזבו האנשים את החדר, עד שמריה נותרה לבדה עם אנדריי, כדי למלא את תפקידה לעזור לו בכל הדרוש כדי להכין אותו לשינה. למחרת בבוקר צלצל הטלפון בחדרה ואנדריי הודיע למריה שנעור משנתו וזו מיהרה לחדרו לעזור לו ולהכינו לקראת יום חדש. אחרי ארוחת הבוקר הזמין אנדריי את מריה לארח לו לחברה בגינה שמאחורי הבית. אחד הגננים נראה עסוק בטיפוח הגינה אבל היה הרחק מטווח שמיעה.
"מריה יקירתי, אני עומד לכתוב מכתב תודה לסוכנות המטפלות על ש"שידכו" לי אותך; ואם את תוהה על מה ולמה, אסביר לך; השתיים שקדמו לך עשו את מלאכתן בערב ובבוקר כמוך; רק עשו את זה בצורה מכנית, כאילו והייתי איזה חפץ, וכל רצונן היה לסיים את המלאכה ולהפטר ממני עד הפעם הבאה שאזדקק להן; את נתת לי הרגשה נפלאה, שאת נהנית לעזור לאדם נכה, ואת רק מחכה שאבקש ממך עוד שרות."
"נכון, אנדריי, אני באמת מרגישה כך, ותצרף גם אותי למכתב התודה."
"אני רוצה לעשות לך הכרות קצרה עם האנשים שישבת בחברתם אמש, אם את לא מתנגדת."
"להיפך, אשמח מאד לכך כדי שאדע למי כדאי להתחבר…"
"ולמי לא…"
"נכון, אני מטבעי שונאת מריבות והתנצחויות ונוהגת לשמור מרחק מאנשי ריב ומדון."
"או קיי, אבל לא הכל שחור או לבן; יש כאן אנשים שאני מאד מעריך, אבל משתדל לא לדרוך להם על היבלות…"
"כמו מי למשל?"
"כמו הגברת הקשישה שישבה לידי בקונצרט; היא אחותי הבכירה, שמבוגרת ממני בלא מעט שנים, וכיוון שאמנו נפטרה בגיל צעיר שימשה לי כעין אמא חליפית; היא אלמנה ללא ילדים, מאד אדוקה בדתה הקתולית, מאד שמרנית בדעותיה, וכבר אתמול, לאחר שצפתה בך, אמרה שאת יותר מדי מושכת כאשה, ובוודאי פנייך יהיו להרפתקאות אהבים, ולא תמלאי את תפקידך כהלכה. אם היא היתה שומעת מה שאמרת לי, או רמזת לי – שמאד מצא חן בעיני –" חייך אנדרי תוך שהוא ממולל את שפמו, "שאת לא מגבילה את עצמך לאהבת גבר אחד, היא היתה עומדת על כך שתחפשי לך מקום עבודה אחר."
"ודעתה היתה מתקבלת…?"
"אני חושב שלא, אבל היתה פורצת מלחמת עולם; גם לה יש חלק בבעלות על האחוזה."
"כלומר אני חייבת להישאר נזירה…
"לפחות למראית עין, כן, וזה עלול להכביד. אספר לך מה קרה לפני מספר חודשים עם עובדת מטבח שהגיעו לאזני אחותי רינונים שהיא אוהבת נשים; למחרת היום היא פוטרה."
"והיו דברים בגו?"
"אין לי מושג, לא חקרתי בנושא."
"כלומר אחותך עדיין חיה במאה התשע עשרה.:"
"יפה דרשת, בדיוק."
" הגן כאן יפה מאד, ממש לטעמי; יש כאן תמהיל של עצים ושיחים שונים שיוצרים הרמוניה נפלאה של גווני ירוק; אני לא אוהבת את סגנון הגנים הצרפתיים המעוצבים מלאכותית בצורות גיאומטריות שונות."
"דעתי כדעתך; מספיק לקחתי מזמנך, אני ממליץ שתלכי לטייל בכפר הסמוך ולהתרשם ממה שיש לו להציע."
"ההצעה מתקבלת בשמחה; באיזה שעה לחזור?"
"לארוחת הצהריים, ואם לא תהיי רעבה או תאכלי משהו בכפר, אז גם יותר מאוחר; את יודעת שהבטלר שלי יכול להחליף אותך בנסיבות מסוימות, לא בכולן…" חייך אנדריי.
מריה חייכה בחזרה, לחצה את ידו המושטת של אנדריי, חזרה לבית האחוזה וקיבלה הדרכה כיצד להגיע אל הכפר ומה מומלץ לראות שם. בדרך אל הכפר הקפידה ללכת בשוליו הימניים של הכביש כדי להימצא מול כלי הרכב החולפים מולה ולדעת להיזהר מפגיעתם; עד שהגיעה אל בתיו הראשונים של הכפר חלפו על פניה מספר מכוניות בדרכן אל הכפר, שתיים מהן האטו את מהלכן, וצפרו כדי להסב את תשומת ליבה במטרה להציע לה הסעה; בשני המקרים הניעה את ידיה וראשה לאות תודה אבל בשלילה. חלפה על פני תחנת דלק שמזנון דרכים וחנות נוחות בצידה, חלפה על פניו של בית המועצה המקומית, והגיעה אל מועדון החברים בכפר, שג'ק, הבטלר, המליץ לה להיכנס אליו ולעמד על טיבו, שמא תמצא עניין לקחת חלק במגוון העיסוקים לשעות הפנאי שהוא מציע. התברר לה שרוב החברים במועדון הם גימלאים של האוניברסיטה שבעיר המחוז הסמוכה שעברו להתגורר בכפר, והשאר שייכים לשכבה המשכילה של תושבי הכפר כגון מורים, רופאים, רוקח, מהנדס, ואנשי ממשל; החקלאים ובעלי המלאכה מתושבי הכפר מבלים את זמנם הפנוי בפאב המקומי. הגברת בקבלה איחלה למריה הצלחה בעבודתה, מסרה לה חוברת עם פרוט הפעילויות במועדון וכן שאלון קבלה שבמידה ותחפוץ, תמלא בו את הפרטים, והוא יועבר לועדת הקבלה לאישור או לדחיה. תוך כדי השיחה ביניהן הגיע לדוכן הקבלה גבר כבן חמישים לבוש בהידור, שברגע שהבחין במריה בדרכו לפנים המועדון, עצר את מהלכו, התבונן בה וסקר אותה ביסודיות מכף רגל ועד ראש,התבונן גם בשאלון הקבלה שבידיה, חייך אליה, פנה לגברת בקבלה ואמר: "אם הגברת מעוניינת להצטרף אלינו אני ממליץ." לא חיכה לתגובה ונכנס למועדון. אחרי שנדמו פעמי צעדיו בחדרי המועדון אמרה הגברת בקבלה למריה: "אל תקחי את דבריו יותר מדי ברצינות…, הוא הדון ז'ואן שלנו וכל אישה יפה זוכה להתיחסות שלו." מריה חייכה ואמרה: "תודה על המידע; אני אבדוק עם המעסיק שלי – בהתאם למועדים והשעות של הפעילויות במועדון המתאימות לי, אם יתאפשר לי להצטרף אליכם, ואז אמלא את השאלון ואביא אותו בטיול הבא שלי לכפר."
"תודה ושיהיה בהצלחה," ענתה הגברת בקבלה, דרך אגב, יש לנו מיבשלת בירה קטנה בקצה הרחוב הראשי של הכפר ואני ממליצה לבקר שם."
"תודה, ויום טוב, שמחתי לשוחח אתך."
"גם אני, יום טוב גם לך."
בדרך למבשלת הבירה עברה מריה על פני חנות למכשירי כתיבה וספרים והציצה לתוכה. בתוך החנות הבחינה באנה, המורה והמחנכת של בנו בן השמונה של אנדרי כשהיא עומדת מול המדפים ובוחרת עפרונות או עטים. נכנסה לחנות, אמרה שלום למוכרת שעמדה מאחורי הדלפק, וצעדה בכיוונה של אנה. אנה שמעה אותה, פנתה אליה, חייכה, ואמרה: " היי מריה, בואי ותעזרי לי לבחור סט צבעי עפרון לאוליבר."
"ברצון, אני גידלתי ארבעה בנים ואני קצת מתמצאת בנושא."
"מה…? ארבעה בנים? כולם שלך? נולדה לך רביעיה?"
"לא," צחקה מריה , "ארבע פעמים סבלתי צירי לידה עד שראיתי אותם מגיחים לאוויר העולם, ואני כבר "זקנה", בת ארבעים ושתיים."
"את כלל לא נראית בגילך, חוץ מזה ארבעים ושתיים זה לא זקן; אני בת שלושים וחמש ואני מצפה לעוד הרבה מאד שנים להיות צעירה."
"גם את נראית צעירה מגילך," החזירה לה מריה מחמאה.
אחרי שאנה סיימה את קניותיה בחנות הציעה למריה לשבת קצת בפאב המקומי שבדרך לאחוזה ולפטפט. מריה קיבלה בשמחה את ההצעה. התישבו בפאב ליד שולחן, האחת למול רעותה, והזמינו את הבירה מתוצרת מקומית שהמלצר המליץ עליה. אחרי שהמלצר עזב, סקרו האחת את פני השניה ללא אומר, עם חיוך על שפתותיהן. אנה היתה בחורה נאה, עם אף סולד, שער ברונטי קצר, בעלת גזרה חטובה ועיניים משדרות פיקחות ובטחון עצמי. למריה היו תוי פנים נאים, שער כהה נוטה לשחור, היורד עד לכתפיים, עם גוף מלא קמעה משופע בחיטובים נשיים. מריה שברה את השתיקה ואמרה: "אני צריכה לעשות דיאטה; הבן הבכור שלי מתחתן בקרוב ואני לא רוצה להיות "דובה" בחתונה שלו."
"את כלל לא שמנה, את מקסימה וסקסית ואם הייתי גבר הייתי מיד מתחילה אתך," אמרה אנה.
"מתחילים איתי, אבל אני לא שלמה עם המשקל שלי; מה איתך, אנה, את ממש חתיכה, את לבד?"
"כן, אני אם חד הורית, בני בן הארבע עשרה מתחנך בפנימיה והוא מאד שבע רצון שם; זוהי פנימיה קדם צבאית, ולא שהוא רוצה להתגייס לצבא אבל הוא טיפוס של מצ'ו, כמו אביו, ומאד נהנה שם."
"ולמה את לבד?"
"אני לא מסתפקת בגבר אחד," חייכה."
"אוווה, אנה, אז למה הסתגרת במנזר, אני מתכוונת לאחוזה."
"יש הכפר, ויש המועדון בכפר, ביקרת שם?"
"כן."
"ויש אנדריי…, ויש עוד בני אדם באחוזה."
"את צוחקת, וכולם יודעים אחד מהשני ?"
"חס וחלילה; ברגע שידעו יעיפו אותי משם ואני צריכה את המשרה הזאת בשביל לפרנס את הבן שלי; הפנימיה שלו יוקרתית ועולה המון כסף."
"את מודעת לאחותו של אנדריי? הוא סיפר לי עליה."
"כן, היא הכי מסוכנת בשבילי, אבל היא גם מסוכנת לכל ה"יזיזים" שלי כך שקשר השתיקה נמשך.
"אני לא מאמינה, ולמה את מספרת לי כל זאת?"
"מריה, את מוצאת חן בעיני ואני מקוה שנהיה חברות, ואין סודות בין חברות טובות; אני זקוקה לנפש מבינה לבכות על כתפה, אם צריך."
"הטלת עלי עכשיו משא כבד," הקדירה מריה פניה, "אני מקווה לא לאכזב אותך."
"רק בגלל ההגינות האנגלית או גם…?
"גם את מוצאת חן בעיני."
"והסיפורים שלי לא מרתיעים אותך?"
"לא;" הגיבה מריה, "את נולדת כך, ואדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו כל זמן שאינו מזיק לזולתו."
"אני שמחה לשמוע; ומה איתך? את לבד? יש לך בעל היכן שהוא?"
"לא, היה, אני גרושה."
"ולמה התגרשת?"
"הוא אדם טוב, מפרנס ותומך, ואהב אותי, אבל אני לא מונוגמית; הוא השלים עם זה בשתיקה עד שהגיעו מים עד נפש והתגרשנו."
"והיכן הילדים?"
"בחזקתו; הם ארבעה בנים ומוטב להם שיתחנכו אצל אדם מונוגמי ויציב כמוהו; אני יכולה לראות אותם מתי שעולה הרצון מלפני, ואנדריי הסכים שהם גם יבקרו אותי באחוזה."
"את גם כן משהו…," פרצה אנה בצחוק. "את רוצה להשתובב איתי יחד עם עוד מישהו?"
"לא, מנאז' א-טרואה לא מתאים לי."
"גם אני לא התנסיתי בכך, סתם בא לי רעיון."
"בואי נחזור, אולי אנדריי צריך אותי, נוסף לכך אני לא רוצה להחמיץ את ארוחת צהריים."
"את צודקת מבלי לדעת; הארוחות כאן הן ארוחות מלכים וכל יום יש משהו אחר; מלצר," סימנה לו להביא את החשבון, "אני מזמינה."
"תודה."
המלצר הגיע, אנה שילמה, והשתיים יצאו לדרכן בכיוון האחוזה.
"אנחנו באותו הגובה," אמרה מריה.
"נכון," התבוננה בה אנה, לא שמתי לב לכך, את יודעת שבני אדם בגובה מעל לממוצע לא מתיחסים כל כך לדבר; רק הנמוכים עושים מזה עניין."
"נכון, ושלא לצורך; הגובה לא משנה למהות האדם."
"מריה, למה את לא שואלת אותי איך זה עם אנדריי? שמעת שהזכרתי את שמו בנידון."
"בוודאי, אבל אני לא רוצה לשמוע."
"זה מפריע לך שסיפרתי לך?"
"כן, אבל את הנעשה אין להשיב, הבה נשכח מכל הדבר."
"בסדר, אבל רק לשם הסקרנות, הוא ניסה להתחיל גם איתך?"
"חכי, רק אתמול הגעתי."
"אבל כבר עזרת לו להתרחץ…"
"אנה, אנא ממך, חתמתי על שמירת סודיות."
"גם אני חתמתי. או קיי, נחליף נושא, איזה מוסיקה את אוהבת לשמוע?
"שאלה לעניין, השיבה מריה; "אני יושבת חצאי לילות ומאזינה ביוטיוב לשירים ומלודיות מרחבי העולם. אני לא מתחברת למוסיקה לא מלודית כמו חלק גדול מהמוסיקה הקלסית, או מהצד השני, מוזיקה רעשנית מודרנית שכל עיקרה לאפשר לשומעים להשתולל."
"אפשר להציע לך נישואים…? אנחנו כל כך דומות…"
"אומרים שהפכים נמשכים זה לזו."
"אני לא קונה את זה."
"גם אני לא."

בארוחת הצהריים התישבה מריה לשמאלה של אנה כאשר אוליבר יושב לימינה כדי שתוכל להיות לו לעזר אם מבחינה טכנית לצרכי הארוחה או מבחינה ערכית לנימוסי שולחן ודרכי התנהגות נאותים בחברה. בזמן הארוחה לא הפסיק אוליבר להגניב מבטים לכיוון מריה; לאחר מספר דקות גברה עליו סקרנותו, לא התאפק, ולחש משהו על אזנה של אנה; זו האחרונה הִסְתָה אותו מיד באומרה שאין זה מין הנימוס להתלחש ליד שולחן האוכל. אחרי זמן קצר לקח אוליבר דברים כהוויתם והפעם שאל את אנה בקול רם: "את חברה של המטפלת של אבא שלי?"
"כן חמודי," ענתה אנה בחיוך, היא בחורה נחמדה ונעים לי לשוחח איתה."
הנוכחים ששמעו את השאלה והתשובה חייכו לתוך הצלחת שלהם מבלי להרים את עיניהם.
לקראת שנת אחה"צ שהיתה חביבה על אנדרי, עזרה לו מריה לפשוט את בגדיו וללבוש את בגדי השינה. לאחר שכיסתה אותו בשמיכה הקלה הורה לה ביד ימינו לשבת על הכסא שליד המיטה ושאל:
"איך היה הטיול בכפר?"
"מאלף, מאד נהניתי; גם פגשתי את אנה המורה של אוליבר בחנות לצרכי משרד, ישבנו בבית קפה, התודענו אחת לשניה ופטפטנו על דא ועל הא."
"על דא ועל הא זה על גברים…?"
"בין היתר," חייכה מריה.
"ומה עוד ראית בכפר?
"נכנסתי למועדון החברים, לקחתי חוברת הסבר על הפעילות במקום, ושאלון בקשה להתקבל כדי למלא ולהגיש. הערב אעיין בלוחות הזמנים של הפעילויות השונות, אסמן מה מעניין אותי, ארשום על דף את הפרטים, ואבקש מכבודו לסמן איזה פעילויות ובאיזה שעות אוכל להיות חופשיה מבלי לפגוע בחובותי כאן; כמובן שתמיד אעמוד לרשותך בכל שעה שתחפוץ; הפעילות במועדון לא תברח."
"ואני לתומי חשבתי שהגעת לכאן כדי להתנזר מהעולם…"
"הגעתי לכאן כדי להנות מחברתו של אדם מקסים, לגור בבית מקסים, בחיק טבע מקסים, לחסוך מעט כסף עבור ילדי, ופה ושם – במידת האפשר – גם לחיות חיי חברה."
"אנא הכיני את לוח הזמנים של הפעילויות במועדון ואני אשתדל לצאת מגדרי כדי לאפשר לבחורה צעירה ותוססת חיי חברה; כמובן שאני לוקח את הסיכון שתכירי מישהו ותברחי איתו מעבר להררי חושך…"
"זה לא יקרה."
"הגיוני, הלא אמרת שאבי ילדייך הוא אדם ראוי אבל את לא מתאימה ליחסים מונוגמיים; ככל שהכרתי אותך בעשרים וארבע השעות שאת כאן משהו לא מסתדר לי; או שאני כבר סנילי, או שחסרה לי חוליה בשרשרת, אבל נעזוב את זה כך, אני משוכנע שבמשך הזמן דברים יתבהרו."
"אני מבטיחה לך שזה יקרה."
"מריה יקירתי, את אדם מופלא; הבטחה כזאת היא שיר הערש הכי טוב שאני יכול לאחל לעצמי; אנא כבי את האור."
"שינה נעימה אנדריי."
"תודה מריה."
אחרי ארוחת הערב, פרשו הנוכחים לחדר ההסבה, והפעם לשמיעת סיפור מעברה של המשפחה מפיו של ידיד המשפחה שהוזמן לארוחה. בתום הסיפור הוגש אפריטיף קל והנוכחים שוחחו ביניהם. מריה ואנה נשארו לבדן לשבת ליד אחד השולחנות, במרחק מה מהשאר, ואנה שאלה את מריה: "באיזו שעה את מסיימת את חובותיך לאנדריי?"
"לא קבלתי הוראות ברורות, אבל עלי להיות בחדרי מוכנה לבוא ולשרתו עד חצות הלילה, וגם לאחר מכן אני צריכה להיות בחדרי כדי שאפשר יהיה לזמני בכל שעה לתמוך באנדרי."
"ובאיזה אופן מזמנים אותך לשרות?"
"או שהבטלר נוקש על דלתי, או בטלפון."
"ויש לך מחשב אישי?"
"בוודאי."
"ואחרי שנעזוב כאן, אני יכולה לבוא לבקר אותך ונשמע ביחד שירים ביוטיוב? אני שפוטה לשירי מלחמת העולם השניה, גם בריטיים, גם רוסיים, וגם אמריקאים."
"גם אני, אנה, זה מזכיר לנו תקופה בה אנשים היו יותר מחונכים, פחות המוניים, פחות וולגריים, הלבוש ועיצוב הפנים והחוץ של הבתים היו יותר אסטטיים, וכן הלאה וכן הלאה. באיזה שעה לצפות לך? את יודעת היכן חדרי?"
"הראי לי עכשיו כשנצא."
"אמרי לי אנה, את כבר ותיקה כאן, יש כן מצלמות אבטחה במסדרונות, או רק מסביב לבנין ועל הגדרות?"
"שאלה טובה…, את חוששת ממשהו?"
"אנדרי הזהיר אותי מאחותו הקפדנית וסיפר לי שלא מזמן נודע לאחותו שמרננים שעובדת מטבח אוהבת נשים, והבחורה הועפה מכאן."
"אני יודעת מזה, אבל אנחנו צריכות לחשוש מדבר אחר; אנחנו יותר מדי אוהבות גברים וכל זמן שלא יתפשו אותנו עם גבר בחדר פרנסתנו מובטחת."
"אנדרי הולך לישון בערך בעשר בלילה, הוא משכים קום ומקדים ללכת לישון. אנא בואי בשעה אחת עשרה."
"בסדר מריה, אני גם אביא איתי שני בקבוקי בירה בשביל המצב רוח."
"לא בשבילי, בשעה כזאת אני ארדם מהבירה."
"או קיי, אז רק שוקולד."
"שוקולד יתקבל בברכה."

לקראת השעה אחת עשרה לבשה מריה את כותונת הלילה היפה ביותר שלה, הזתה על גופה מהבושם האהוב עליה, ולבשה חלוק לילה פרחוני על כותונת הלילה. הפעילה את המחשב, נכנסה ליוטיוב, והעלתה את השיר "אנו שוב ניפגש" של זמרת המלחמה הבריטית ורה לין. תכננה היכן להסתיר את אנה במידה וג'ק הבטלר ינקוש על דלתה, ומזגה לעצמה כוס תה עם חלב, מקנקן שעמד על שולחן קטן צמוד לשולחן המחשב.
נשמעה נקישה בדלת. מריה הצמידה את אוזנה לדלת, ושאלה בקול נמוך: ":מי שם?"
"אנה," נענתה. פתחה את הדלת, אנה נכנסה, ומריה סגרה מיד את הדלת והבריחה אותה.
השתיים לחצו ידיים ואנה הדביקה נשיקה חברית ללחיה של מריה; מריה הגיבה בליטוף קל של כתפה של אנה והובילה אותה לאחד משני הכסאות שהוצבו מול המחשב; שתיהן התישבו, ומריה הפעילה שוב את שירה של ורה לין.
"מריה, מה את עושה לי, אני תמיד בוכה כשאני שומעת את השיר הזה, היה לסבי אח אהוב שלמרות ההבטחה בשיר לא שב מהקרב."
"אפשר לעבור לשירים לטיניים שמחים; הזמרות מספרד ומקסיקו משחקות את השיר ובלי להבין ולו מילה אחת הן מרגשות אותי."
"נפלא, אבל בכל זאת קודם אשמח לקצת ורה לין, נשמע עוד כמה שירים שלה."
"בסדר; הבטחת שוקולד."
"בבקשה," שלפה אנה טבלת שוקולד בלגי מכיס חלוק הלילה שלה ונתנה למריה.
"ומה איתך?"
"יש לי עוד טבלה בכיס השני."
"אני מריחה אסטילאודר יוס דיו?" שאלה מריה בקרבה את פניה לצוארה של אנה."
"במקום לענות על השאלה אמרה אנה:" אם תתקרבי יותר אני אנשק אותך."
"אני מתה," אמרה מריה ולחייה לוהטות, “הרי את טורפת גברים."
"גם וגם, אני אומניבורית כמו שמצהירה זמרת מהממת בשם סטורם לארג', כלומר גם אוכלת בשר וגם אוכלת ירקות, שזה ביטוי יותר מרומז מביסקסואלית."
"מרתק, עוד לא נפגשתי בכזאת; ולמה חשבת שאשמח להתנשק איתך?"
"משתי סיבות; האחת, הפחות משכנעת, שהצהרת בפני כולם שאת לא מונוגמית ועזבת בעל מקסים – יש כאלה – אבל זה לא את, והסיבה השניה, שכל היום אכלת אותי במבטים שלך…"
ברגע זה התרוממו שתיהן ממושבן ונצמדו אחת לשניה בחיבוק ארוך, חזה אל חזה, בטן אל בטן, ירכיים אל ירכיים, כשידי כל אחת מהן מהלכות בתשוקה על עורף חברתה, ועל גבה, וגם למטה מזה, על ישבנים רוטטים; מפעם לפעם הוסיפו לחיבוק נשיקות לוהטות על הצוואר ועל השפתיים.
"בואי למיטה," אמרה מריה, "אני לא יכולה יותר;" השתיים השליכו מעליהן את בגדיהן, נפלו חבוקות על המיטה, כשהמחשב ממשיך להשמיע את שיריה מלאי הגעגועים של ורה לין.

למחרת אחרי ארוחת הצהריים הגישה מריה לאנדריי לוח שעות לפעילויות שבועיות במועדון החברים בכפר שברצונה לקחת חלק בהן. בארוחת הערב החזיר לה אנדרי את הטבלה עם סימונים לאיזה פעילויות ובאיזה שעות הוא מאפשר לה להעדר מהאחוזה. מריה הודתה לו ולמחרת לפני הצהריים הלכה לכפר והגישה את שאלון הקבלה ממולא על ידה. בערב טלפנו אליה מהמועדון ובישרו לה שהתקבלה כחברה וישמחו שתופיע לפעילויות שבחרה וגם לפעילויות נוספות חודשיות של ריקודים, חגים, וכו'. אנה כבר היתה רשומה כחברה במועדון ובהזדמנות הראשונה תאמו ללכת יחד למועדון לפעילות בשעות שאנדריי אישר למריה. הפעילות היתה משחקי חברה ובסופם ריקודים לצלילי אקורדיוניסט ומתופף מתושבי הכפר. במשך כל הערב השתדל גבר צעיר להיות בקרבתה של אנה ולהיות בן זוגה למשחק הדורש תחרות בין זוגות. משהתחליו ריקודים ניגש אל אנה והזמינה לרקוד; זו נענתה ברצון; חבר שישב על ידו אזר אומץ והזמין את מריה לרקוד. מריה נענתה להזמנה בתגובה פושרת ובמשך הריקוד נמנעה מקשר עין עם בן זוגה. בן זוגה לא הגיב. משהסתייים הריקוד הזמינה אנה את בן זוגה לריקוד להצטרף לשולחנן של מריה ואנה.
"שלום," אמר הבחור, שמי ארתור."
"נעים מאד," ענתה מריה, "שמי מריה."
"שמתי לב שהחבר שלי לא מצא חן בעינייך, או שעיני הטעו אותי."
"הוא דוקא גבר סימפטי אבל אני לא פנויה."
"מעניין, אנה לא סיפרה לי."
"אנה מעונינת שאני אבלה ואהנה ומשאירה לי להחליט כיצד לנהוג."
"חברה חכמה."
היא אכן כזאת ואני מאד אוהבת אותה בשל כך."
"ואם אני אזמין אתך לרקוד," התחכם הבחור, "תסכימי?"
"לא, גם אם הייתי פנויה; אני לא נוהגת להתחלק במחזרים של חברותי."
"אני מרשה לך," אמרה אנה."
"יפה מצידך, בכל זאת התשובה היא לא."
"ברגע זה פתח האקורדיוניסט בנעימת רוקנרול סוערת; הבחור רמז לאנה במנוד ראש, וזו נענתה מיד. אחרי שחוללו במומחיות ראויה לציון מספר רב של דקות, הביטה מריה בשעונה ורמזה לאנה שהיא חייבת לחזור לאחוזה. אנה סימנה לה שתמתין ומיד תצטרף אליה.
יצאו אל אוויר הלילה הצונן בדרכן לאחוזה, ומריה הפרה את השתיקה:
"את מכירה את הבחור זמן רב?"
"מספר שבועות."
"ו…?
"ומה?"
"שכבת איתו?"
"כן. את מקנאה?"
"כן."
"אבל הוא גבר, הוא לא אישה, אני נהנית איתו סקסואלית אבל אין לי רגש מיוחד אליו."
"והוא יודע את זה?"
"כן, ולא איכפת לו; הוא צעיר ממני ואין לו שום כוונות רציניות כלפי."
"והוא יודע שאת אומניבורית, גם וגם?"
"לא, חס וחלילה; אם ידע אולי לא ירצה לשכב איתי."
"ויש גבר באיזור שיש לך רגש אליו?"
"יואו, את ממש מקנאה."
"מאד; אני ממש אוהבת אותך ואם היו מעמידים אקדח לרקתי ודורשים ממני להחליט מידית האם להזדקן איתך או להיפרד לעולמים לא הייתי מהססת להתחייב להיות איתך עד שכח עליון יפריד בינינו."
"מריה יקירתי, אנחנו בקושי מכירות."
"אני מרגישה כאילו ואנחנו מכירות מתמיד, אבל המשפט הזה שלך מעיד שאת לוקחת את כל העניין בקלילות; מעולם לא חשתי כלפי אישה או כלפי אדם כלשהו לבד מילדי מה שאני מרגישה כלפייך; אנחנו חייבות להיפרד כדי שתוכלי להמשיך בחייך לפי רצונך בלי המשא שלי על כתפייך; אני מאד אוהבת אותך ולא אוכל לשאת שויתרת על משהו בשבילי רק מפני שאני מבקשת."
"איזה נאום, קוראים לזה אלטרואיזם."
"אני עושה את זה בשבילי; אולי אצליח למחוק אותך מליבי."
אנה שתקה והמשיכו בדרכן לאחוזה. בכניסה שאלה אנה: "את נכנסת עכשיו לאנדריי?"
"כן; למסור ד"ש ממך?"
"כן, למה לא, הרי בילינו ביחד במועדון."
"נכון, אמסור; ערב טוב אנה."
"אז מעכשיו נתעלם אחת מהשניה?"
"לא, זה יראה מגוחך, רק נתיחס עניינית לארועים הקורים סביבנו באחוזה."
"בסדר, חבל, אני מאד אוהבת אותך."
"אני מאמינה לך, רק החסרת מילה קטנה: "רק אותך"."

אחרי שמריה הכינה את אנדריי לשינה רחוץ ומסורק ולבוש כתונת לילה, נכנס למיטה והזמין אותה לשבת לצידו ולספר לו את קורותיה במועדון:
"מריה יקירתי, איך היה במועדון?"
"נחמד מאד, שיחקנו משחקי חברה וגם רקדנו."
"והכרת שם מישהו מעניין?"
"לא שם, אבל באתי למועדון יחד עם אנה, המורה והמחנכת של בנך אוליבר."
"ידעתי שתמצאו שפה משותפת; היא כבר ותיקה במועדון?"
"כן."
"והכרת מישהו מעניין שם, איזה גבר שרמנטי?"
"לא במיוחד."
"מריה, את מאד מקמצת במלים; את אישה מאד מושכת, אני חי את כל חיי כאן ואני מכיר מספר גברים פנויים, ביניהם מבאי המועדון; אף אחד לא הזמין אותך לרקוד?"
"הזמין, ורקדנו."
"אני רואה שהשיחה הזאת היא לא לרוחך אז הבה נפסיק; אם תרצי אכיר לך מספר גברים ראויים פנויים מבין גימלאי האוניברסיטה."
"אנדריי, אני מאד מודה לך על הרצון הטוב אבל לא יצא מזה שום דבר."
" אבל אמרת שאקס בעלך לא יכול היה להשלים עם שובבותייך ולכן התגרשת; קרה משהו מאז? יש לך אהבה נכזבת ולב שבור והחלטת – לפחות לפי שעה – לפרוש מהעולם?"
מריה הססה לרגע ואחר ענתה:" לא בדיוק אבל משהו כזה."
"והאוביקט נמצא בסביבה או מעבר להררי חושך? סליחה על חטטנותי, אבל אנשים זקנים, שרוב מעלליהם כבר מאחוריהם, נהנים להשתתף בחיי אחרים כדי להעסיק את מוחם ולהעביר את זמנם."
"ולשתף את המידע שהם משיגים גם עם אחרים…?"
"כן, אבל מצידי רק במקרה ששום צד לא ינזק מהפצת המידע."
"אז האוביקט נמצא קרוב מאד, קוראים לו אנה, התאהבתי בה עד למאחורי האזניים, גם היא אוהבת אותי, אבל לא מוכנה לתת לי בלעדיות. אז נפרדנו."
"מריה מריה, אחרי מידע כזה אני זקוק לכוס פורט, ומזגי גם לך."
"מיד אדוני."
"את שובבה? את אדם מקסים שנולד לתוך מיעוט שקשיים רבים עומדים בפניו כדי לזכות באושר המגיע לכל בן אנוש; אנה היא השובבה, כלומר היא לא מוכנה לותר על יחסים גם עם נשים אחרות? ואולי גם עם גברים?"
"כנראה; במועדון היא רקדה עם גבר ולא נראה שהיא סובלת."
"מריה יקירתי, יהיה טוב; אני מכיר את אנה זה מעל שנה, היו לנו הרבה שיחות על דא ועל הא, אתן נמצאות כאן בכפיפה אחת, ואני מיעץ לך לא להרים ידיים; אני מריח סוף טוב; היא בחורה טובה, אני מניח שאף פעם לא חוותה אהבת אמת, ואולי הזמן יעשה את שלו."
"קשה לי להאמין שהיא תשתנה באופן אמיתי ולא רק מהפה ולחוץ, אני לא תולה תקוות רבות אבל שתינו פה, וכנראה נישאר פה עוד זמן רב כיוון שלא תפטר אף אחת מאיתנו ולו רק כדי להוכיח את צדקתך…"
אנדריי פרץ בצחוק רם וענה: "לא אפטר אותכן כיון שאתן עושות את מלאכתכן אמונה. יהיה לי כבר על מה להרהר בזמן הקרוב רק חבל שאסור לי להתחלק עם איש במידע; דרך אגב, קבעת כבר מועד עם ילדייך כדי לבקרך כאן?"
"כן, בשבוע הבא, מצאנו זמן בו ארבעתם פנויים."
"סליחה עוד פעם על החטטנות שלי, אבל הם מודעים לנטיותייך המיניות?"
"כן,"
"ואיך הם מרגישים בנידון?"
"הם מאד מתבישים ומשתדלים להסתיר את הדבר; מספרים לכל השואל שהתגרשנו כיוון שעם השנים אהבתנו נגוזה, ומצאתי לי בני זוג אחרים."
"עצוב מאד; כרגע עלה במוחי רעיון כדי להקל עלייך בתקופה הקרובה; אולי תלכי לכנסיה המקומית לתפילות יום הראשון, אולי תכירי שם אנשים – גברים ונשים – שלא לצרכים רומנטיים אלא סתם ליחסים חברתיים, אולי זוגות נשואים שתמצאו נושאי עניין משותפים לשוחח עליהם כמו רופאים, או אנשים אחרים ממערכת הבריאות, לכדי להסיח את דעתך."
"מעניין שגם אני חשבתי על כך; שם אולי לא אצטרך לשקר כל הזמן כדי לדחות מחזרים."
"או שכן או שלא," חייך אנדריי, "כמו שאת נראית, אחרייך יחזרו בכל עת ובכל מקום…; לילה טוב מריה יקירתי."
"ליל מנוחה אנדריי."

ביום הראשון הקרוב לבשה מריה את בגדיה הצנועים והמכופתרים ביותר והלכה לכנסיה. היו בכנסיה כשבעים איש ואישה, "כנראה שענייני דת אינם בראש מעייניהם של תושבי הכפר," הרהרה מריה. התישבה בקצה שורת מושבים בצמוד לגבר בגיל העמידה שלימינו ישבה גברת, כנראה אשתו. בגמר התפילה לא יכלה האישה להתאפק מלספק את סקרנותה למראה האישה הלא מוכרת שישבה לצד בעלה, ופנתה למריה:
"שלום, את חדשה בכפר?"
"כן, התקבלתי לעבודה באחוזה."
"אחוזה מקסימה ובעל אחוזה מקסים."
כאן התערב בעלה ואמר: "כל החיים אשתי מצטערת שנולדה למשפחת פשוטי עם ולא למשפחת אצולה."
"זה בעלי ג'וסף ושמי הלנה, מה שמך גברתי?"
"שמי מריה."
"נעים מאוד, ואת בגפך?"
"כן, אני גרושה."
"יש כאן מועדון חברים, כדאי לך להרשם אליו."
"תודה, כבר נרשמתי."
"בעלה קם ממקומו כדי ללכת והלנה אמרה:
"שמחנו להכירך; את אולי משחקת ברידג? חסרה לנו יד להערב."
"כן, שיחקתי פעם יחד עם בעלי, אבל אני לא מומחית."
"גם אנחנו לא, אבל זה נחמד כדי להעביר את הזמן בחברה; את פנויה הערב?"
"לא, אני יכולה להתפנות רק בשעות היום, אני אחות מוסמכת ואני המטפלת האישית של בעל האחוזה."
"וואאו, איזה ג'וב תפשת לך, ואיך הוא?"
"מקסים."
"הוא גם ידוע כדון ז'ואן…"
"הלנה, עזבי אותה," אמר בעלה, ג'וסף, "את לא מצפה שתספר לך סודות מחדר המיטות, בואי הביתה, אני רעב."
"מיד; אנחנו משחקים גם ביום רביעי לפני הצהריים, מתאים לך?
"יתכן, הבה נחליף מספרי טלפון."

ביום רביעי בשעה תשע בבוקר הגיע מריה לביתם של הלנה וג'וסף; היד הרביעית למשחק הברידג' ששיחקה כפרטנרית של מריה מול זוג המארחים היתה אלמנה חברת נעורים של הלנה בשם נלי. במשך כל זמן המשחק לא הפסיקה לנעוץ מבטים במריה וגם חיפשה קשר עין איתה; אחרי כשעתיים של משחק הודו נלי ומריה למארחים ונדברו להיפגש בשבוע הבא באותה שעה; ביתה של נלי היה במורד הרחוב הראשי של הכפר בכיוון האחוזה והשתיים צעדו יחדיו כברת דרך.
"מדוע התגרשת?" שאלה נלי.
"לא הייתי נאמנה לבעלי."
"וזה היה הדדי?"
"לא, הוא אדם יציב ולא פזל הצידה."
"ועכשיו יש לך בן זוג?"
"מדוע את שואלת? יש לך מישהו להכיר לי? ולך יש בן זוג?
"לא; אני לא מחפשת בן זוג."
"אני מבינה, את אלמנה רק שנה והזכרונות ממלאים אותך."
"לא בדיוק; נשארתי עם בעלי רק למען הילדים."
"וטוב לך לבדך?"
"זאת לא אמרתי, אמרתי שאני לא מחפשת בן זוג…"
מריה עצרה מלכת, הביטה בנלי ואמרה:"אני מבינה נכון? כל זמן המשחק נעצת בי מבטים ללא בושה…"
"אכן; אני כמהה למגע יד, לליטוף, לחיבוק, לנשיקות…"
"ואין בכפר מישהי שתענה לתשוקותיך?
"יש, אבל היא נשואה, וגם לא כל כך מושכת. ומה איתך?
"גם אני כמוך ומצאתי מישהי, אבל היא פוליגמית וזה לא מתאים לי."
"אז מה את עושה עם עצמך, סליחה על צורת ההתבטאות…."
"אני בוכה כל לילה."
"נלי התקרבה למריה, הושיטה את זרועותיה לחיבוק, נענתה על ידי מריה, ואמרה: "אז תהיי גם את קצת פוליגמית, עד שהעניינים יסתדרו כך או אחרת, ואולי נשוא אהבתך תקנא ותחליט כמוך שהיא רוצה אותך רק לעצמה; אני רוצה להציע את עצמי, אם אני מוצאת חן בעינייך."
"כל זמן המשחק רק פנטזתי עלייך ועלי ערומות ביחד ומענגות אחת את השניה…"
"עוד רגע אנחנו מגיעות לביתי; יש לך זמן ל"חָפוז"…?"
"אני כבר כולי אש."
לאחר שעינגו אחת את רעותה ב 69, למנה שניה שלפה נלי ממגירה נסתרת דילדו דו צדדי ואחרי תנועות גרוי שהלכו והתגברו עד שהפכו לחבטות אדירות של ערוה מול ערוה כשהדילדו שקוע עמוק בתוכן שהביאו אותן לאורגזמות אדירות.
ביתה של נלי היה בית כפרי גדול ששכן בקצה הכפר כשבצידו האחורי מטע תפוחים ענק ממנו התפרנסה משפחתה במשך דורות. שתי בנותיה של נלי נישאו ועברו להתגורר בעיר ונלי המשיכה להפעיל את המטע בעזרת שכן שגם לו מטע תפוחים. אחרי מעשה האהבה נדברו השתיים להיפגש שוב למשחק הברידג' ביום רביעי הבא ומריה מיהרה לאחוזה כדי למלא את חובותיה לאנדריי.
בארוחת הצהריים התישבה מריה ליד קרובת המשפחה בת הששים שמתגוררת באחוזה, בהתאם לבקשתה מאנדריי שלא להושיבה ליד או מול אנה. השתיים מצאו במשבר ההתחממות הגלובלית נושא משותף לשיחה. אנה שישבה באלכסון מול מריה העיפה בה מבט מידי פעם ומשהבחינה זאת מריה השפילה את עיניה.
ביום רביעי הבא ביקשה נלי ממארחיהם הלנה וג'וסף להתחיל את משחק הברידג' מוקדם יותר, וכך לסיימו מוקדם יותר ולאפשר לה ולמריה יותר זמן לבילוי ולשיחה. אחרי שהשקיטו את תשוקותן ערכה נלי סיור למריה במבני המשק ובמטע. בסוף הסיור התישבו בכסאות נוח מאחורי הבית מול העצים והמטע ומריה אמרה: "נלי, שמחתי להתקבל לעבודה באחוזה כיוון שאני אוהבת טבע, שקט, עצים גבוהים, מרחבים, אנשי כפר ואנשי אדמה, בניגוד למרוץ העכברים בעיר בה העברתי את כל חיי; אבל באחוזה אתה כל הזמן מוקף באנשים, בלוחות זמנים, בקוד התנהגות קשוח, והטבע הוא רק תפאורה ולא ממשות כמו כאן."
"אני שמחה שאת מרגישה כך, אני לא הייתי מסוגלת להתגורר בעיר תמורת כל הון שבעולם. אמרי לי מריה, מה קורה עם אנה, אהובת ליבך?"
"היא מנסה למשוך עת תשומת ליבי בכל הזדמנות בה מצטלבות דרכנו כמו סביב שולחן האוכל בארוחות, ואני מתעלמת ממנה. ככל שאני חושבת על הנושא, הרפתקנות מינית היא חלק אורגני מהוויתה ומטבע בריאתה, והיא לא תשתנה; היא כנראה אוהבת אותי כמו שהיא אוהבת תכשיט שיש לה, אבל היא אוהבת גם את שאר התכשיטים."
"ואיך היא במיטה? היא צעירה בת שלושים וחמש ואני חטיארית בת ארבעים ושמונה."
"את כלל לא נראית בגילך וודאי שלא מתנהלת לפי גילך, ולשאלתך שתיכן מעולות במעשה האהבה…, אין טענות. אמרי לי, נלי, אם הייתי אומרת שנכנעתי לתשוקותי בלילות ארוכים וחזרתי להשתובב עם אנה, או עם מישהי אחרת שגיליתי באחוזה או מחוצה לה," זה היה מפריע לך, היית מפסיקה להיפגש איתי?"
"שאלה מצוינת," ענתה נלי, "אני מתחילה להרגיש שאיכפת לך ממני, לא רק כמכשיר לעינוגים; הייתי ממשיכה ברצון להיפגש איתך; החיים לימדו אותי לקחת מה שיש."
"והיית מקווה שבסופו של דבר אהיה רק שלך?"
"יתכן מאד, אני רק צריכה להכיר אותך יותר, מחוץ למעשי האהבה."
"ולא היה מפריע לך שבסתר ליבי אני ממשיכה לאהוב את אנה?"
"נלי ענתה בשאלה על שאלה: "ולא היה מפריע לך אם הייתי מספרת לך שאני אשה תאותנית, שפעם בשבוע זה לא מספיק לי, ואני מקיימת יחסים עם עוד מישהי?"
"היה מאד מפריע והייתי משתדלת להיפגש איתך יותר כדי שלא תזדקקי לאחרות."
"ולמה את לא נוהגת כך בהתיחס לאנה?"
"היא לא כמוך, היא צריכה את הגיוון כמו אוויר לנשימה והיא לא תשתנה."
"כלומר אני מתאימה לך יותר."
ברגע זה עלו דמעות בעיני מריה, היא קמה ממקומה, ניגשה לנלי, הושיטה לה את שתי ידיה, נלי אחזה בהן, קמה מכסאה ושתיהן התחבקו בחיבוק אמיץ; תוך כדי החיבוק, שאלה נלי: "לא נמאס לך מסדר היום שלך, שאת חייבת לעמוד לשרותו של אדם- מקסים ככל שיהיה – כל יום, בכל מיני שעות?"
"אני צריכה את הפרנסה, גם למען ילדי, ובאחוזה אני יכולה לחסוך את כל המשכורת."
"מריה יקירתי, את אוהבת עבודה פיזית, באוויר הצח? יש לך כישורים טכניים?"
"מאד, הייתי אתלטית מצטינת בבית הספר ואחות מוכרחה להיות בעלת ידיים טובות וראש טכני; את מציעה לי נישואים ולעבור להתגורר איתך?"
"כן, מריה, אני מציעה ששתינו נשקול את הדבר, נכיר יותר אחת את השניה, על מעלותינו ועל חסרונותינו; אמרי לי, את מהירת חימה?"
"אני מתעבת מריבות ואם אני מעריכה בן אדם אני מתעלמת מקְטָנות."
נלי העיפה מבט בשעונה ואמרה: "את צריכה למהר לאחוזה שלא להרגיז את האדון."
"כן המפקדת; את שתלטנית?"
"כן, אבל שתלטנית חיובית; לאנשים שאני אוהבת אעשה הכל בשבילם."
"כלומר מי שחי איתך צריך להפסיק לדאוג; את תדאגי גם בשבילו, איזה כיף."
"לכי מפה לפני שלא אוכל לשלוט בעצמי ואפשיט אותך."

לאחר כחודש ימים נקראה מריה למשרדו של אנדריי.
"מריה יקירתי, יש לי חדשות טובות, אני מקווה; נתבקשתי על ידי אנה לומר לך שהיא מאד מתגעגעת אלייך, שהיא מאד רוצה לחדש את הקשר איתך ומבטיחה להיות נאמנה רק לך."
"אנדריי יקירי, גם לי יש חדשות; הכרתי בכפר אישה עם נטיות כמו שלי; כבר למעלה מחודש שאנחנו נפגשות קבוע מספר פעמים בשבוע, והחלטנו שאני עוברת לגור איתה במשק שלה ולקחת חלק פעיל בעבודת השדה; היא אישה חיובית ביותר, ואנחנו מאד מתאימות אחת לשניה; אני אודה לך אם תפעל בהקדם להבאת מחליפה בשבילי ואשאר כאן עד עוד חודש אם לא תמצא המתאימה לפני כן; מאד נהניתי מהקשר איתך ותישאר בזכרוני לטובה לעד."
"מריה מריה, מדוע לכל דבר טוב יש סוף, גם אני אזכור אותך לטובה לעד…, שאצלי זה לא כל כך רחוק…; אמרי לי, מי הגברת?"
"היא מהכפר ובסופו של דבר זה יוודע לכולם."
אנא שימי על שולחן המזכיר שלי מכתב התפטרות; את יודעת שאת המטפלת היחידה שלי שלא שכבתי איתה…"
"כן, שמעו של אדוני כאוהב ונאהב על ידי נשים ידוע באיזור."
"חיבוק אחרון מריה, והצלחה בכל אשר תלכי."
השניים התחבקו ומריה אמרה בדרכה אל הדלת:"אני מאמינה שאנה מתגעגעת אלי, אבל היא לא תהיה מאושרת איתי; כל רגע ורגע היא תרגיש שהיא מפסידה משהו ברגע שהיא נשארת נאמנה לי; היא הרפתקנית וגיוון הוא סם חיים בשבילה."