'אהובי לעתיד'

תחנת האוטובוס הייתה ריקה למעט אני וחברתי שישבנו על הספסלים בקור המשתורר.
חיכינו לאוטובוס נושפות אוויר חם מעט אל אצבעותינו וצוחקות בשארית כוחותינו.
זה היה יום ארוך, וזמן הנסיעה באטובוס היה ארוך עוד יותר.
לא הייתה לי סבלנות לחכות לשנייה שהגיע לביתי החם.
האוטובוס הגיע ראיתי אותו כבר מרחוק ושמחתי למראהו.
עוד כמה שעות וכבר יהיה בבית.
חברתי נכנסה לפניי, ואני רקעתי ברגליי מנסה להפיג את הקור השורר בגופי.
נכנסתי לאטובוס רואה את הנהגת שם עם כובע מצחייה על הפרצוף, מסתכלת עליי כולה מחויכת ושמחה.
האטובוס היה מלא אנשים, ואני עקבתי אחריי חברתי אל הספסל האחורי.
מולנו ישבו חבורת בנים.
סקרתי אותם בדממה, הם לא הפסיקו לצעוק ולצחוק ולדפוק זה על גבו של זה.
הם היו נראים יהירים ומתנשאים, אבל רק אחד שם שווה את מבטי.
עיניו היו כחולות כמו השמים ושערו שחור כפחם, הורדתי את עיניי ופגשתי בזוג שפתיים בשרניות ומזמינות.
נשכתי את שפתיי, אני לא מכירה את האדם וכבר אני חושבת על השפתיים שלו, משהו לא בסדר איתי.
נענעתי את ראשי מנסה להוציא את כל המחשבות שיש לי מהילד שיושב ממש מולי.
לקחתי את הטלפון שלי והוצאתי אוזניות ושמעתי שירים, הנחתי את ראשי על המושב ועצמתי עיניים.
לפתע צליל של הודעה הגיע מהטלפון שלי, ואני פתחתי את עיניים במהירות.
מדליקה את המסך.
"החתיך שמולך בוהה בך." כתבה לי חברתי גורמת לי להישיר את מבטי אליו, רואה אותו מחייך לי חיוך קטן.
סובבתי את ראשי אלייה רואה חיוך זחוך על פנייה.
"תדברי איתו." כתבה לי והמשיכה להעביר את מבטה ממני ואליו ובחזרה.
"לא!" כתבתי לה בתוקף, אני לא מכירה את הבנאדם ולא משנה כמה הוא נראה מושך אני לא יתחיל איתו את השיחה.
"תדברי איתו את או שאני ידבר." היא כתבה לי גורמת לי להסתכל עלייה בפרצוף זועם.
"לא." אמרתי לה ללא קול רואה את חיוכה מתרחב .
"היי אני זוהר, וזאת חברה שלי שי.
מה שלומכם?" שאלה אותם בחיוך גדול ובקול מפלרטט, גורמת לי לגלגל עיניים אליה ולהפנות את פניי לחלון.
הבנים האחרים החלו להגיד את שמם אך אני לא ייחסתי אליהם חשיבות, חוץ מהרגע שבו הוא דיבר.
"קוראים לי שון," אמר בקול צרוד מסתכל עליי בעיניים נוצצות משעשוע.
"שם יפה." זוהר אמרה אך הוא לא ייחס אליה חשיבות מבטו נשאר עליי.
הפניתי את מבטי ממנו במבוכה מסתכלת מבעד לחלון, ושומעת את הדיבורים המתמשכים מסביבי.
זוהר החלה לדבר עם שאר הבנים אני כמעט בטוחה שאחד מהם מצא חן בעינייה, כמו שקורא לה תמיד.
היא מתאהבת מהר ומתאכזבת הרבה יותר מהר, והבנים האלה לא נראים כמו אלה שמתחייבים למערכת יחסים.
"שי אני עוברת לשבת איתם דקה אני כבר יבוא." אמרה לי ואני גלגלתי את עיניי מעצבים, שנאתי את הקטעים האלה שהיא עושה לי.
היא עברה במהירות לא מחכה לתשובתי ואני רק נאנחתי בתגובה, הסתכלתי עלייה שמחה וצוחקת איתם וחייכתי בתגובה.
אהבתי לראות אותה שמחה.
לאחר כמה דקות שראיתי שהיא כבר לא מתכננת לחזור החלטתי להפעיל מחדש את השירים שיש לי בטלפון ולהירגע.
עצמתי את עיניי שומעת את המנגינות הנעימות המתנגנות באוזניי.
הרגשתי מישהו מתיישב לידי אך לא ייחסתי לזה חשיבות, זאת בטח זוהר שהגיעה למסקנה שהיא בטח זנחה אותי.
האוזנייה עזבה את אוזני בידיי יד.
פתחתי את עיניי במהירות רואה את שון זה שישב מולי כאן לידי.
"היי." אמר מחייך אליי חיוך גדול בעל שתיי גומות.
"היי." אמרתי גם אני בקול נמוך, ביישן.
"מאיפה את?" שאל אותי בוחן אותי במבטו.
"מאשקלון, ואתה?" שאלתי אותו בחזרה באמת לפתע מתעניינת במידע הסתמי הזה.
"תל אביב." אמר וחייך.
הוא באמת היה נראה מאלה שמבלים כל ערב ומשתגעים.
"רחוק." אמרתי לו, מרגישה כאילו כל הרעשים שמסביב משתתקים.
" כן אבל לא כל כך רחוק." החזיר בשעשוע וקרץ לי.
גורם לי להסמיק מעט.
"בת כמה את?" שאל אותי והיה נראה שהוא ממש מעוניין לדעת.
"17." אמרתי לו, מחייכת חיוך קטן, ותוחבת שערה סוררת אל מאחוריי אוזני.
"קטנה." אמר לי צוחק.
"למה בן כמה אתה?"
"18." אמר צוחק עוד יותר שראה את פרצופי.
"סך הכול שנה הפרש, חשבתי אתה כבר בן עשרים משהו שאתה אומר שאני קטנה." אמרתי לו צוחקת.
"את יפה." הוא אמר, ישיר מדיי לא הולך סחור וסחור.
הרגשתי את לחיי נצבעות יותר באדום
"תודה." מלמלתי אליו, מחייכת.
זה החמיא לי, אני חושבת שזה פעם ראשונה שגבר באמת התחיל איתי, ומכל המקומות לעולם לא חשבתי שזה יהיה באוטובוס.
הוא הסתכל עליי ולא הוריד את מבטו ממני.
"אוקיי, תקשיבי את ממש מוצאת חן בעיניי. ואני בטוח שזה יישמע לך מוזר בעיקר בגלל העובדה שאנחנו מדברים פה בערך רק עשר דקות, אבל אני ממש רוצה לצאת איתך בהזדמנות, לאיזה מקום שתרצי. כאילו אם תרצי בכלל." אמר לי מעביר את ידו בשערו וכולא אותי בעיניו הכחולות.
דבריו גרמו לי להסמיק עוד יותר, הרגשתי שאני נהפכת כבר לעגבנייה מרוב סומק.
הוא הרים את ידו וליטף את לחיי ברוך.
"יפה לך אדום." אמר וצחק.
" אני אשמח לצאת איתך." אמרתי לו במהירות לפני שהמילים ייברחו מפי.
עיניו נפערו בהלם, אני בטוחה שאת התשובה הזאת הוא לא באמת האמין שייקבל.
"יופי, אני שמח, אני יכול שנייה את הטלפון שלך?" שאל.
ואני הבאתי לו אותו במהירות, מסתכלת עליו בבלבול לא מבינה מה צעדו הבא.
ראיתי אותו פותח את הטלפון ומקליד בו כמה דברים.
לפתע נשמע צליל של הודעה, והוא הוציא את הטלפון שלו מהכיס שלו, מחייך.
הוא החזיר לי את הטלפון שלי נותן לי לבהות קצת בהפתעה מהשם שבחר לעצמו.
"אתה עד כדי כך בטוח בעצמך?" שאלתי אותו מופתעת ממעשיו.
"אל תדאגי את תגלי שזה נכון." אמר לי ולפני שהספקתי להוציא מילה מהפה זה קרה.
חבריו קראו לו בדחיפות, האוטובוס כנראה נעצר ואנחנו לא שמנו לב.
זאת הייתה התחנה שלו.
הוא הסתכל עליי מעט מאוכזב.
"אני יידבר איתך." אמר לי ואני הנהנתי מחייכת אליו.
הוא ירד מהאוטובוס ומשאיר אותי עם חיוך דבילי בין שפתיי.
זוהר באה לידי ולא הפסיקה לברבר עליהם.
אבל אני לא הקשבתי לה.
ידיי החליקו בזהירות על הטלפון בחשש שזה ייעלם.
מספרו היה כתוב שם וכך גם כינויו.
על הצג היה כתוב: 'אהובי לעתיד.'