'אהובה שלי את לי האושר שחיפשתי בחיי'

מנקודת מבט של ענבר
"אוליי תנמיך כבר" צעקתי על אושר שהתחיל לשים שירים על פול ווליום,
"אוליי תנמיכי את הקול שלך כבר" אמר ברוגע כדיי לעצבן אותי.
"אם אתה לא מנמיך עכשיו,אני מכבה" אמרתי
"נראה אותך" אמר בזלזול,
"אתה תראה" הדגשתי וכיביתי את הרדיו
"מעכשיו הנסיעה הזאת תעבור בשקט" אמרתי ונשענתי על החלון מנסה להירגע,לאחר כמה דקות שבהם כמעט נרדמתי הדפוק היה חייב להחזיר את המוזיקה.
"אי אפשר קצת שקט?!" אמרתי בעצבים וכיביתי את הרדיו
"אם עוד פעם אחת אתה מדליק את הרדיו אתה חוטף את הכאפה של החיים שלך" אמרתי באיום
"באמת?" גיחך והדליק את הרדיו,
"תעצור בצד" אמרתי
"מה..?" מלמל
"תעצור בצד" הגברתי את הקול,
"נו מה את צריכה?" שאל אחרי שעצר,
דפקתי לו כאפה שתשאיר סימן,
"אח…כוסעמק למה?" מלמל
"פעם הבאה תקשיב" אמרתי ויצאתי מהאוטו,
"כנסי כבר משוגעת" אמר בעצבים,
"אני מעדיפה מונית" אמרתי
"לא שאלתי מה את מעדיפה" אמר ויצא מהאוטו,
"איזה קטע בדיוק כמו אבא שלי,הוא לא שואל מה אני מעדיפה כי אם כן תאמין לי שאתה לא היית פה" אמרתי בעצבים,
"תאמיני לי שגם אני לא רוצה להיות פה,אבל אני עושה את מה שאבא שלך מבקש" אמר
"מה שאבא שלך מבקש" מלמלתי ונכנסתי לאוטו.
"אבא שלי לא אלוהים את יודע" אמרתי
"אבל הוא משלם לי" אמר
"משלם לך?וגם בשביל לרצוח אנשים הוא משלם לך או בשביל הכיף?" אמרתי בזלזול
"תעשי טובה סתמי את הפה שלך" סינן בעצבים
"תעשה טובה אל תגיד לי מה לעשות" החזרתי באותו טון.
אחרי שלוש שעות של ריבים הגענו לדירה של אבא שלי,
"תיקח את המזוודות" אמרתי ויצאתי מהאוטו
"קחי לבד יש לך שתי ידיים" אמר בזלזול והתקדם עם המזוודות שלו לדירה
"תמות" סיננתי ולקחתי את המזוודות.
"רואה לא היה קשה" אמר אחריי שנכנסתי עם המזוודות
"גם לסתום את הפה לא כל כך קשה אבל אתה לא סותם" יריתי לעברו
"למה את חייבת תמיד לענות?" שאל והתקרב אליי
"למה אתה חייב תמיד לעצבן?" שאלתי והרמתי את מבטי לעברו,
רק עכשיו קלטתי כמה אנחנו קרובים
"כי את משגעת לי את השכל" אמר בעצבים
"דפוק" מלמלתי
"מכוערת" החזיר
"שונאת אותך" אמרתי והתקדמתי לחדר אבל הוא נעמד מולי,חוסם לי את הדרך
"שונא אותך" מלמל והצמיד את שפתיו לשלי…