'אהובה שלי את לי האושר שחיפשתי בחיי..' הקדמה+פרק 1

ענבר אסרף,בת 17
עיניים כחולות עמוקות ושיער שחור מתולתל
אפשר לומר ששום דבר אצלי לא באמת כמו שהוא נראה.
אני יודעת אני יפה,אני מקובלת,בנים רודפים אחריי וכל הילדים בשכבה בטוחים שהחיים שלי מושלמים
אבל מאחורי החזות הזאת משהו מתפרק,
נכון שלהורים שלי יש כסף והרבה אבל לא מעסקים נקיים,מעסקים שחורים.
אבא שלי מאפיונר גדול בארץ וכל הבית תמיד מלא בשומרים ובעובדים שלו,לא גדלתי עם הורים כמו כולם
גדלתי עם משרתים ושומרים כי אבא שלי חושב שאני בסכנה.

אושר מועלם,בן 19
עיניים חומות דבש ושיער חום פרוע,עגיל בגבה וקעקוע של 'העסק' על הכתף.
אבא שלי ואני עובדים עם שמעון אסרף,עם כל הכבוד לשמעון התפקיד של לשמור על הבת שלו זה לא בשבילי,מה אני צריך על הזין שלי עכשיו ילדה שבקושי ראתה עולם.
אין לי אמא מתה לפני 3 שנים מסרטן…וואלה הייתה אמא טובה.

שמעון אסרף,בן 41
עיניים כחולות ושיער חום.
הבת שלי ענבר היא הדבר הכי חשוב לי והבני זונות 'מהעסק' של בן-איפלח מאיימים על החיים שלה,
אני בעסק הזה כבר 10 שנים ואף הומו מתחיל לא יאיים על שמעון אסרף.

אלינור זכאי,בת 17
עיניים אפורות ושיער שטני ארוך
החברה הכי טובה שלי היא ענבר אסרף היחידה שבאמת מכירה אותי ויודעת מה מסתתר מאחוריי הילדה בעלת שמחת החיים,מתחת למסכות אני ילדה שאמא שלה נטשה אותה בגיל 12 לטובת גבר אחר ובגללה אבא שלי נכנס לחובות ולא היה לו כסף לשלם אז הוא נכנס 'לעסק' כדיי שלא נגור ברחוב,שונאת אותה.

פרק 1
"ענבר קומי" שמעתי את קולה של דפי המטפלת שלי מגיל 6,היא תחליף לאמא שאף פעם לא הייתה לי,לא היא לא מתה היא פשוט לא מתייחסת אליי ואף פעם היא לא התייחסה.
קמתי באיטיות מהמיטה משפשפת את עיניי
"בוקר טוב קטנטונת" אמרה דפי וסידרה את המיטה שלי
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך והתחלתי לעשות את הסידורים של הבוקר,
לבשתי חולצת בית ספר לבנה ושורט ג'ינס וירדתי למטה
"איפה אבא?" שאלתי את דפי אחריי שבדקתי בחדר שלו
"בעבודה" אמרה בחיוך והניחה את הפנקייקים על השולחן
"ממש עבודה" מלמלתי
"דפי תכיני לי קפה" אמרה 'אמא' והתיישבה בצד הרחוק של השולחן מבלי להרים את מבטה מהפלאפון.
"טוב דפי אני הולכת" אמרתי בחיוך
"ביי קטנטונת" צעקה מהמטבח,
לקחתי את המפתחות למכונית ויצאתי.
"כוסאמק ערס" מלמלתי שראיתי ששוב אין חניה,אחריי חצי שעה של עצבים מצאתי חניה ויצאתי מהמכונית מתקדמת במהירות לכיתה.
"גברת אסרף אפשר לדעת למה איחרת?" שאלה המורה בעצבים
"אין חניה" אמרתי בפשטות והתיישבתי במקום שלי,
"פעם אחרונה" אמרה
"טוב אז כמו שאמרתי המהפכה הצרפתית…" משם איבדתי אותה,
"ענבר" אלי נעמדה מולי שחיוך מרוח לה על הפנים
"מה זה המצב רוח הזה?" שאלתי ויצאנו מהכיתה מתקדמות במסדרון שכל המבטים והחיוכים המזויפים מופנים אלינו,
"סתם,הכרתי מישהו אתמול ולא יודעת הוא נראה לי סבבה אז ניגשתי אליו וקבענו לצאת" אמרה בחיוך
"תהני" אמרתי בחיוך,באמת שאני שמחה בשבילה פשוט זה נשמע מוזר כי אלי לא מסוג הבנות שניגשות לבנים,אם הם לא באים אליה אז גם היא לא תבוא.
"טוב אני זזה דברי איתי" חיבקה אותי ואחר כך התקדמה במהירות למכונית שלה,
"איפה המפתח המזדיין הזה…" מלמלתי ואז מצאתי את עצמי על הרצפה,
"מה הקטע שלך אתה לא רואה?" צעקתי בעצבים והרמתי את ראשי…