אהבת עולמים

אולי תכתבי סיפורים שמחים מדי פעם? זה מה שאמרת לי אחרי שגילית את הכשרון שלי. וניסיתי. מבטיחה שניסיתי. ניסיתי לכתוב סיפור שמח ויפה, על ילדות שמחה ויפה. ניסיתי לכתוב סיפור שתאהב. ניסיתי שתאהב אותי. אז עוד לא היית הנסיך שלי. היית חבר טוב, החבר הכי טוב שלי (לא ידעת את זה אז, אבל זה מה שהיית.. היחיד שנתן לי את היחס שהייתי צריכה, היחיד שהצחיק אותי והדביק אותי בחיוך המתוק שלו שאני בחיים לא אשכח.) ורציתי למצוא חן בעיניך ולכתוב סיפור שמח. אבל לא הצלחתי לכתוב שום דבר שמח בלי להתקע אחרי חצי משפט. ובכל זאת ניסיתי, בשבילך. אתה בטח מכיר כבר את הסיפור שאני כותבת עכשיו. הסיפור שלנו. הסיפור הכי שמח שאני מכירה. אבל האמת, שהסיפור שלנו לא מתחיל באותו מוצאי שבת, ואפילו לא באותה פגישה לפני שנה וחצי. הוא מתחיל עוד הרבה לפני. הוא מתחיל אי שם. בשמים. כשכולנו עוד היינו מלאכים. גם אז, היית המלאך הכי יפה ומוכשר, שעשה את העבודות הכי יפות. אתה היית המלאך היועץ לאלוקים בענייני יופי, אתה היית המלאך שעזר לו ליצור את גן העדן, המלאך שלימד אותי שהיופי הוא הרבה מעבר לצורה וגודל וצבע, היופי הוא לפעמים דבר מופשט שאפשר לגלות רק אחרי התבוננות מעמיקה לתוך הנפש. והיית גם המלאך הפרטי שלי, זה שהייתי הולכת אליו להתנחם אחרי יום ארוך בעבודה במחלקת רגשות. הייתי מספרת לך כל פעם שכעס השתולל וניסה לצאת מהכלוב והרעיש שעות עד שהצלחנו להשתלט עליו, או בכל פעם שאושר עלה על גדותיו ונזל דרך הארמון שלו, ושוב היינו צריכים לבנות לו חדר נוסף שיוכל לגור בו, למרות שאני לא מבינה למה לא לשחרר אותו, אבל אלה ההוראות, וככה צריך לעשות. היינו נפגשים כל יום, בסוף יום העבודה, ומכיוון שהיינו מלאכים לא נזקקנו לשינה, וגם לא לאוכל, אז פשוט ישבנו ודיברנו, וקשרנו את נשמותינו זו בזו, והיינו זוג מלאכים אמיתיים. עם הכנפיים, שלא ישנים, ולא אוכלים, המלאך היפה ממחלקת יופי, והמלאכית הרגישה ממחלקת רגשות. וכולם הכירו אותנו, ואפילו אלוקים היה מתבדח איתך לפעמים עלינו, ואתה היית מחייך בעדינות את החיוך המקסים שלך. אבל כל זה היה בהתחלה. כשהעולם רק נברא. (אתה היית אחראי על גן העדן והיופי, זוכר?) האהבה היתה סגורה בצנצנת, ולאף אחד לא היו אז רגשות. לכן נבהלנו כלכך כשהבנו שאנחנו אוהבים אחד את השניה. כי מי ידע אז מה זאת אהבה? לא ידעתי עליה חוץ ממה שראיתי אינספור פעמים שכתוב על הצנצנת. (שם: אהבה. מקום: בלב, אבל מתפשטת לכל שאר הגוף לבד. תופעות לוואי: שימוש מופרז עלול לגרום לעיוורון, לשברון לב, ואף לאכזבה. ואז אזהרה שהיתה כתובה על כל הרגשות: אין להשתמש בכמות גדולה מהמקסימום! אבל לאהבה נוספה גם אזהרה משלה: אין לפתוח בשום אופן!) אז נבהלתי כלכך כי האהבה נראתה לי מאוד מסוכנת, ופחדתי שאולי בטעות נדבקתי באהבה כי מישהו פתח את המכסה של הצנצנת, ואולי הדבקתי גם אותך כשהנחתי את ראשי על כתיפך… אבל לא. אף אחד לא פתח את הצנצנת. האהבה פשוט התפתחה לה כמו משום מקום, כמו שהיה בימי קדם, בעולם אחר.. שהאהבה היתה גדלה לבד ובכל מקום, ותפקידנו היה ללקט אותה מהלבבות (כן, היו לבבות גם בעולם קודם)ולאחסן בצנצנת שלה. אבל אנחנו לא ידענו שגם המלאכים מסוגלים לפתח אהבה. חשבנו שרק בני האדם יכולים. לכן נבהלנו. ואתה פנית לאלוקים כדי לשאול אותו מה זה הדבר הזה שאתה מרגיש. ואלוקים צחק וענה: אהבה. אתה אוהב את המלאכית שלך! ואתה שאלת: אהבה? מה זאת אהבה? זה לא הרגש שמתפתח אצל היצורים בחיים בעולמות שלמטה? כשסוג אחד מתחבר לסוג שני? ואלוקים ענה לך שכן. זה בדיוק זה. זאת אהבה. ולא הבנת איך אהבה יכולה להיווצר גם כאן למעלה, ואלוקים הסביר לך, שבמקרים נדירים מאוד, האהבה מתפתחת גם בין מלאכים.. כמו שקרה אצלנו. לפעמים, אפילו עננים אוהבים, ומהחיבור הזה נוצרים ברק ורעם. אבל כל זה היה עוד לפני שבכלל הומצאו בני האדם. עוד לפני שבכלל נוצר אדם. (היית באמצע לתכנן את גן עדן…) ואז הכל קרה נורא מהר, אלוקים החליט שהגיע הזמן ליצור את העולם שתכנן כבר זמן מה.