אהבת נעוריי – הקדמה.

בלב שדה הפרחים הססגוני, הם עמדו להם שם.
השמיים כבר קיבלו את הגוון האפרפר של הלילה, אך היה ניתן לזהות בבירור את המתח ששרר בניהם.
הם הביטו אחד בשנייה, הם היו קרובים מאוד, אך רחוקים עוד יותר.

"סיו.." דמעה עגלגלה וכבדה, נפלה מעינו השמאלית של יותם בשעה שביטא את השם שכלכך האהב,
כאלו יודע שאולי זה הפעם האחרונה שיזכה לומר זאת שוב.
היא הורידה את עיניה לקרקע הארורה, לא רוצה שיראה אותה בוכה, לא עכשיו, לא כאן.

"סיון..תגידי משהו.." נשימותיו הכבדות הבליחו את הדממה, שולחים צמרמורת לגופה הצנום של סיון.
היא הרימה את עיניה אליו, שפתיה החלו לרטוט, אך שום מילה בודדה לא חמקה החוצה. דמעה אחת, בודדה וקטנה, נשרה מעינה השמאלית, אך היא לא מיהרה למחות אותה.
"סיון שלי.." הוא לחש בבכי, הסיטואציה הזאת הייתה קשה מידי עבורו.

איך אהבה שהיה קורא לה ככה, ואז היה נושק לה ארוכות, מבטיח שלא יעזוב אותה לעולם.
כן, הבטחת שווא.
"אז זה נגמר?". היא שחררה את המשפט הבודד משפתיה, מלווה בצרור דמעות רטובות ומלוחות.
היא הרגישה כמו ילדה קטנה, קטנה ופתטית, שמתעקשת על צבע מסוים של סוכריה במכולת.
"תאמיני לי שאני גם מעדיף את זה אחרת, אבל היא אפשר ככה יותר..זה לטובת שנינו..זה.. זה יהיה.. קשה יותר.. מאוחר יותר.." הוא ניגב את דמעותיו שפרצו ממנו, גולשות במורד פניו, מחליקות במהירות מסחררת.

היא לא האמינה לו, הוא ידע את זה.
אך אם הייתה נכנסת ראשו, מציצה במחשבותיו, הייתה רואה שהוא מאוהב בה עד מעל הראש ומעבר, ממש כמוה ואפילו יותר.
אך הוא לא רוצה לפגוע בה יותר, הוא בוגר ממנה, מבין שזה חכם יותר.
הוא החל להתקרב אליה, כאלו רוצה לחבקה חיבוק אחרון ודי, חיבוק פרידה.
ידיו נכרכו סביב גופה, אך היא לא זזה.
ממש כאלו התאבנה.

הוא זז אחורנית, כמבין את הרמז והסתובב כדי לסגת.
לא, ואז כאלו נזכר במשהו והסתובב שוב, מביט בה מבעד למסך הדמעות.
"אני מקווה..סיון..שמשהו – משהו ממני, ישאר איתך..כשאני לא אהיה כאן.." קרא בכאב, ואז הסתובב שוב, חוזר על עקבותיו.

איך תוכל, איך תצליח להתגבר עליו?
שמישהו יגיד לה, יוביל אותה בדרך נסתרת,ידאג לה, יראה לה שיש דרך להתמודד עם זה.
אך היא בכלל לא רוצה זאת, היא לא רוצה לקום עם מישהו אחר לידה במיטה, היא לא רוצה שמישהו אחר יישק לה באהבה.. והיא, היא לא רוצה שמישהו אחר, מישהו שהוא לא יותם.
היא רוצה אותו, ואך ורק אותו.
אך הפעם זה שונה. הפעם היא יודעת. הפעם היא מבינה שהם נפרדו, נפרדו לעולם.

האומנם?