אהבת ילדות עונה שנייה פרק 17

ה' יודע כמה התגעגעתי לחיבוקים שלו אבל תוך דקה חזרתי לעצמי "אני חושבת שכדי שתלך" "את,ממתי את בורחת מדברים?" "מאז שגילתי שאנשים יכולים להיפגע בגללי" "אז ככה לנתק קשר עם כולם, להתנהג כמו זבל כדי שישנאו אותך ויתרחקו ממך,זאת התוכנית שלך?אבל הבנאדם שבגלוו קיבלת דקירה גר אצלך,את יושבת איתו מבלה איתו וכל אלה שהיו שם במשך שנים לא שויים כלום בעינייך",לא רציתי להתווכח איתו הרי הוא אמר לי את הכל בפנים את כל האמת שיש הרגשתי כבר איך הדמעות עולות לי לא רציתי להישבר מולו להראות לו כמה מבט אחד שלוו יכול לשבור את הלב שלי לרסיסים "לילה טוב" עניתי לו וברחתי לבית אושרי לא בא אחרי עליתי לחדר זרקתי את התיק על המיטה והכל יצא בכי של שנה שלמה שלא הוצאתי סוף סוף הרשתי לעצמי להראות רגש, בכיתי לכרית הוצאתי את הכל תיקתקו בדלת אפילו לא טרחתי לענות לא רציתי שאף אחד יראה אותי ככה "בתאל את בסדר?" זה היה רון שמשום מה לא הבנתי מה עושה בבית שלי "תלך מפההה הכל בגללך" צעקתי עליו "הרסת לי את החיים" זרקתי עליו כריות שילך אני לא מאחלת לאף בנאדם בחיים לעבור משהו רע אבל כ"כ הגיע לו לעבור מה שאני עוברת שירגיש ויבין,רון התקרב אלי למיטה וניסה לחבק אותי אליו "אל תיגע בי" אמרתי לו שאני שוכבת אם הגב לכיוון שלו "תירגעי בבקשה ממך","רון תלך בבקשה תלךך" אמרתי בקול חנוק מבכי ודמעות שלא מפסיקות לצאת "אני לא משאיר אותך ככה גם אם לא יודע מה יקרה עד שאת לא נרגעת" "אני ילך לישון וירגע" אמרתי "טוב אז אני יחכה עד שתרדמי ואני ילך" "אתה לא אושרי" עניתי והסתובבתי אליו שכל העיינים שלי מלאות בדמעות והאיפור מרוח על כל הפנים ולא היה אכפת לי "שמעתי את השיחה שלך איתו בגינה" "יופי רוצה שקל" "את סתם סובלת וגם הוא סובל" "מעניין מי גרם לכל הסבל הזה אני או אושרי" עניתי לו בציניות "ועכשיו תלך" "אני באמת מצטער בתאל גם אם אני יבקש עוד מליון פעם סליחה אני יודע שלא תסלחי לי" "תקשיב רון ואני יגיד את זה בפעם האחרונה בגלךך נדקרתי כי בחיים אני לא יתן שיקרה משהו למשפחה שלי,את האהבה הכי גדולה בחיים שלי הפסדתי בגללך והנסיכה שהייתי רגילה להיות כאן אני כבר לא אתה יודע למה כי מישהו בשם רון אמסלם רצה לנקום בי אלוהים יודע על מה..עכשיו אם אתה כ"כ מצטער פשוט תלך מהחדר שלי אני רוצה להיות לבד לבכות לכרית" אמרתי הסתובבתי לכיוון הנגדי הוא נאנח ויצא מהחדר,נכנסתי לשירותים שטפתי פנים הורדתי את האיפור החלפתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה.
נק. מבט רון
"מה קורה קובי?" התקשרתי אליו :טוב אחי מה קורה?" "בסדר אני צריך את המספר של אושרי?" "איזה אושרי?" שאל "אושרי אושרי" אמרתי לו "ואל תשאל למה" "טוב אני ישלח לך בהודעה" אמר וניתקנו אחרי דקה קיבלתי הודעה מקובי אם המספר שמתי עלי טרניג והתקשרתי לאושרי "הלו" "אושרי מה קורה?" "טוב אחי מי זה?" "רון אמסלם" אמרתי "מה אתה רוצה?" ישר השתנה לו הקול "אני צריך לדבר איתך" "למה לי לדבר איתך בוא תגיד לי ולא להרוג אותך מכות" "זה בקשר לבתאל" "מה קרה לה?עשית לה משהו?" "לא..עדיף שנדבר איפה אני יכול לראות אותך" "תבוא לפארק אני כאן" אמר וניתק יצאתי מהבית שלהם לקחתי את המפחתחות של האוטו ואחרי 5 דקות הגעתי לשם ירדתי מהאוטו לכיוון שלו ראיתי את החבורה שלהם וואלה גם אם יעשו עלי אמבוש מילה שזה מגיע לי אושרי התקדם אלי לבד וואלה גבר הוא נשבע לכם "מה קרה לה?" ישר שאל "בוא נישב נדבר" אמרתי לו והלכנו לספסל רק אני והוא "דבר" "היא שבורה והרוסה אושרי אני יודע שאני הבנאדם האחרון שתרצה לשמוע את זה ממנו ותגיד מה אני צריך לדבר איתו עליה אבל שמעתי את כל השיחה שלכם בגינה,רק תדע שאני בכלל לא גר שם והיא אפילו לא פוזלת לכיוון שלי כמו שהיא לא מדברת איתכם ככה היא גם איתי" "היא בחרה את זה מה אני יכול לעשות היא לא מוכנה שאני יהיה בקרבתה ואני מכבד אותה אז אני שומר עליה מרחוק בלי שהיא תדע הכי טוב לשנינו" "זה לא טוב לא לה ולא לך אני יודעת יצאתי בן בן זונה אתה יכול להחטיף לי כמה מכות שתרצה כי מגיע לי כי הכל קרה רק מהרצון לנקום באבא שלי דרכה ואני יעזור לך אני מבטיח בכל מה שתרצה שאתה והיא תחזרו","אין לך מה לעזור לנו אני יודעת מי זאת בתאל לפעמיים הגאווה שלה והאגו לא נותן לה לשכוח,עדיף שהיא תכיר מישהו אחר שהיה לה כיף איתו לא כל יום בלאגן חדש ואני ישמור עליה מרחוק" "אתה יודע מה היא אמרה לי עכשיו בבית היא כולה בוכה שם היא אמרה שבגללי היא הפסידה את האהבה הכי גדולה בחיים שלה אז אין מצב כזה שאני לא יעזור לך להחזיר אותה אלייך נשבע לך אני ישמור עליה אם תרצה יעקוב אחריה בשבילך הכדי כדי שתחזרו אתה והיא,זאת לא בתאל שאני מכיר ובטח ובטח שלא אתה" "תן לי סיבה אחת להאמין לך" "יש לך את המילה שלי" אמרתי לו וקמתי "בוא נראה עד כמה המילה שלך שווה" אמר לחץ לי את היד וכל אחד הלך לדרכו.
נק. מבט בתאל
הגיע יום שישי בבוקר קמתי ולא רציתי לצאת מהמיטה אבל גם לא רציתי להשאיר את שרה אם כל הבישולים וההכנות לבד קמתי שטפתי פנים ציחצחית שיניים וירדתי למטה לסלון "בוקר טוב פרינסס יפה לך לקום בשעה 11" אמר דן "בוקר טוב מאמי" אמרתי לו בלי חיוך והתקדמתי למטבח "בוקר טוב שרוש,מה יש עוד לעשות" שאלתי רציתי להתעסק בדברים שהם לא אושרי או רון פשוט לשכוח ממה שהיה אתמול הכנתי לי כוס תה ולקחתי עוגיה שיהיה לי טעם בפה ולא טעם של שינה "אין עוד הרבה מה לעשות,הכל בבסדר בתאלי?" "כן סתם עייפה מאתמול" אמרתי ועליתי לסדר את החדר שלי ולגהץ לי בגדים "יש מצב את חולה?" נכנס לי נוי לחדר בזמן שאני מגהצת לי בגדים לכבוד שבת "למה חולה?" "יום שישי ואין שירים,יכול להיות שהתבלבלנו ביום" חייכתי אליו חיוך מאולץ "מה קרה לקטנה שלי?" "עזוב אין לי חשק לדבר על הזה" מקווה שהוא יבין "אולי אין לך חשק אבל את צריכה לפרוק,כמה הלב הקטנטן שלך יכול להכיל,לספוג ולהשאיר הכל בתוכו?" "תן לי את הזמן שלי נויוש בבקשה" "נוי בא ונשק לי לראש "סומך עלייך יפה שליבמשך היום הספקתי לדבר עם המשפחה היקרה שלי בסקייפ כמה שהתגעגעתי אלייהם!!", דיברתי קצת עם הבנות והחברים מהצבא את מור שיתפתי בהכל הוא לא מהשכונה אז הוא יודע להגיד לי מה הכי כדאי לי לעשות.השבת כבר הייתה בפתח נכנסתי להתקלח ושיצאתי שמתי עלי ג'ינס קרעים כהה חולצת שיפון לבנה אם נעל סנדל פלטפורמה בצבא בז את השיער אספתי לקוקו גבוה האיפור הרגיל התכישיטים וירדתי למטה אם שרה להדליק נרות,הבנים הלכו לבית כנסת ואני נשכבתי בספה קוראת עיתון אחרי 5 דקות רון נכנס לבית "שבת שלום" אמר אבל לא עניתי כמה שזה ישמע מגעיל אני לא חושבת שאני צריכה לענות לו הוא התייאש והמשיך למטבח לשרה,המשכתי לקרוא את העיתון בכיף עד שהבנים חזרו מהבכית כנסת,עשינו קידוש ואני ושרה הגשנו להם את האוכל ישבתי בין רועי לנוי להרגיש בטוחה מאז המקרה ככה זה תמיד "אני צריך לשאול אותכם משהו" אמר רון וכולם הסתכלו עליו חוץ ממני הסתכלתי על כל דבר אחר חוץ מעליו "דבר" אמר אבי "אני רוצה לעבור לגור פה" הוציא את זה מהפה ואני הייתי בהלם איך הוא מעז "אני רוצה לשקם את היחסים שלי עם כולם וגם ככה רוב הזמן אני נמצא פה אז עדיף שאני יעבור לגור פה,שרה את מרשה לי?" "בוודאי כפרה איזה שאלה אתה מתקבל כאן בברכה" אמרה,שאר הארוחה עברה בין שיחות של הבנים אני רוב הזמן שתקתי "טוב אני עייפה אני עולה למעלה" אמרתי שסיימתי לאכול עליתי במרדגות והרגשתי איך כל העיניים נעוצים בי שונאת את ההרגשה הזאת.נכנסתי לחדר נעעלתי את הדלת שבטעות מישהו לא יכנס נשכבתי על המיטה והכל יצא נהר של דמעות ומחשבות איך אין לו בושה להגיד דבר כזה,איך שרה ככה מקבלת אותו בלי לשאול אותי מה דעתי,רועי אפילו אמר שכן הוא לא שנא אותו לפני כמה זמן,הוצאתי אלבום תמונות שלי פתחתי אותו העברתי תמונה תמונה נזכרתי בכל רגע ורגע עם המשפחה החברים וכמובן אושרי שבחיים לא יצא לי מהלב ולא נראה לי שיצא משם שקעתי בתוך עולם משלי.אחרי איזה שעה בעך שמעתי טיקטוקים "מי זה?" צעקתי "נוי..יש לך אורחים למטה" קמתי לפתוח לו את הדלת "מזה בכית?" "לא נרדמתי בטח האיפור נמרח בשינה" אמרתי לו "טובב..בואי תרדי אנשים שאת מאוד אוהבת באו אלייך" נכנסתי לשירותים לתקן את האיפון וירדתי למטה "אני לא מאמינה מה אתם עושים פה?" שאלתי שראיתי את מור עדן שחף גל וסתיו אצלי בבית בסלון בערב שישי "היה לנו משעמם אז באנו לבקר" אמרה סתיו וצחקתי,הבנים יצאו לפארק ישבתי איתם בגינה ואחרי חצי שעה בערך עדן באה ביציאה "טוב בתאלי בואי נלך נעשה סיבוב אולי נכיר כמה חתיכים" "חחח זה מה שבראש לך אה חתיכים" "נו בבקשה" אמרה "טוב טוב אבל לא הרבה זמן" אמרתי,סידרנו את הכל והודעתי לשרה שיצאתי לעשות סיבוב היה כ"כ מצחיק איתם איזה כיף שהם באו השכיחו ממני את הנושא של אושרי מור התקרב אלי "מה ילדונת עודדנו אותך?" שאל וחיבק אותי "הכי הרבה בעולם,אין לך מושג כמה,תודה כפרה שלי" אמרתי לו והחזרתי לו חיבוק,הגענו לתחילת הפארק לא הכי רציתי אבל זרמתי איתם הפארק היה מפוצץ מהילדים בני 14 עד גילאי 22 + ככה זה אצלנו נוהל שישי כולם בפארק,מכל מקום שמעתי "בתאלי מה קורה","כמה זמן לא ראינו אותך" איזה כיף זה להרגיש אהובה ונאהבת מכולם לקבל את כל החום והאהבה הזה הגענו למקום של החברים שלי הקרובים ביותר "נויי" צעקתי וכולם הסתובבו הוא בא לכיווני "יפה שלי מה את עושה כאן?" "סתם הם רצו סיבוב לראות את השכונה אז הבאתי אותם" "אהה נחמד,טוב בואו שבו איתנו" אמר בחנתי טוב טוב מי נמצא שם כל החברים והחברות שלי האנשים הקרובים אלי ביותר שהיו עד לפני שנה סתיו עדן שחף וגל ישר הצטרפו אליו אני חששתי מאוד ומור נשאר איתי מאחורה "יאללה בואי אני איתך לא יהיה כלום תרגישי לא בנוח נילך מבטיח" החברות שלי לא הבינו איך אחרי שנה באתי מה קרה וישר קפצו עליי על הבנים לא העזתי להסתכל מתוך כבוד והבושה שפתאום אחרי שנה אני צצה להם רק עם איתי הרגשתי חופשייה,"בוא נלך לספסל" אחר אמרתי למור והתיישבנו ספספל ממול "קשה לך אה" "מאוד" אמרתי מתאמצת לא לבכות,"מי זה?" פתאום רון בא אלי ביציאה עומד מולי ומול מור "אתה לא חושב שאתה חוצפן?" שאלתי אותו "לא שזה נוגע אלייך" אמר בשיא חוצפתו.