אהבת אמת או שקר? (6)

ההודעה- המציל.

דני: "טוב, תקשיבי זה נגמר.
אל תשלחי לי יותר הודעות.. אם נטלי תראה אני גמור.
ניסיתי כמה שיותר להסתיר את השיחות וההודעות ששלחת כדי שהיא לא תשים לב!
אז תפסיקי לשלוח לי הודעות ולהתקשר את לא מבינה שאני לא רוצה שום קשר איתך?
אז סעי ממני כבר! איך אני יכול להתאהב במישהי כמוך?!" (4:26 לפנות בוקר.)

כשקראתי את ההודעה, הכל התערבב.
אז בעצם הוא ניסה להתרחק ממני? לחשתי.
מזה אומר כל זה, שהוא שונא אותי ומעדיף אותה?
"אז זה מה שהוא רצה להגיד לך לפני שבועיים?" שאלה ניקול
"חתיכת אפס, בוא נראה אותו מדבר אליך ככה שוב! אם הוא יעז להגיד לך עוד מילה אני מפרקת אותו! איזה בן ז.."
"טוב עד לפה ניקי, אני יודעת שזה פוגע מה שהוא כתב אבל.. בכל זאת אני זאת שחפרתי לו.."
-"את צוחקת עלי?! את ראית מה הוא כתב?" – ניקול שאלה.
"ראיתי אבל אם זה לא הוא?"
-"מה לא הוא?"
"אם לא הוא זה שכתב את זה?" שאלתי
-"טוב נגיד וזה לא הוא. מי יקח לו את הטלפון בשעה כזאת ויסמס לך?
ומאיפה לו לדעת על השיחות וההודעות ששלחת?"
"טוב זה נשמע הגיוני יותר, את צודקת." אמרתי לה.
טוב התייאשתי אולי אני נלחמת עליו יותר מדי.. הוא גם ככה לא שם לב לזה שאהבתי אותו עד שאמרתי לו את מה שבאמת הרגשתי כלפיו.
-"טוב בואי, אנחנו נאחר לבית ספר.." ניקול אמרה, בזמן שהיא עומדת עם חיוך ליד הדלת, לבושה בג'ינס כחול כהה עם כמה קרעים פה ושם, חולצת טישרת שחורה עם סמל, שיער שחור ותוספת של חימצון עדין בקצוות ומגפיים שחורות.)
"כן,כן אני באה!! אמרתי לה בזמן שאני נועלת את המגפיים"
יצאנו מהבית והתחיל לרדת גשם.. התחלנו לרוץ, התחלתי להקרע מצחוק אני אפילו לא יודעת למה.
-"למה את צוחקת!? אנחנו עוד שניה נהיה סחוטות ואת צוחקת?" ניקול אמרה ברגז (בצחוק).
"חח.. סורי, סורי אני לא יכולה להפסיק אני לא יודעת למה חח.." צחקתי כל כך חזק שלא שמעתי את מה שהיא אמרה בסוף, הסתכלתי עליה ולא הבנתי למה היא מצביעה.. בין הציחקוק שלי הצלחתי לשמוע "תזהרי" ולא הבנתי עד שהסתכלי!!! היה מישהו שעמד עם מטריה כחולה מופנה אלי גב, צעקתי "תזהר!!!" לא יכולתי לעצור, "מזל הוא שמע אותי" אמרתי בלב.
למזלי הוא הסתובב בזמן עזב את המטריה והצליח לתפוס אותי. זה היה כמו בסרטים, נער מציל נערה שעמדה ליפול ושני הראשים שלהם מופנים זה כלפי זה כשהנערה שוכבת על זרועותיו.
הסתכלתי עליו במבט מביך היו לו עניים הירוקות כמו הים שפשוט באלך לצלול לתוכם,
שיער בהיר וחיוך רחב, הוא הסמיק הסתכלתי לו עמוק בעניים לא יכולתי לזוז.
-"את בסדר?" הוא שאל
"אה כן, כן סליחה!! תודה!" עניתי במבט מושפל ובקול גבוהה.
-"בכיף חח תזהרי, בפעם הבאה יכול להיות שלא אהיה בסביבה כדי להציל אותך חח" הוא אמר עם חיוך.
"חח, כן.. טוב חח" עניתי לו בפרצוץ כל כך מובך, הוא היה צריך לעלות לאוטובוס.
עמדתי והסתכלתי עליו כמו מטומטמת. בזמן הזה ניקול סוף סוף הגיע וראתה שהוא נכנס.
הוא הסתובב והביט בי, ונתן לי קריצה, רק עוד יותר הסמקתי, ניקול שמה לב והביטה בי ואמרה-
"וואו!, וואו! מה הלך כאן הרגע?!" בקול גבוהה.
אמרתי לה בלחש "סתמי, תדברי בשקט! אסביר לך בדרך".
הסברתי לה, היא הופתעה, היא שאלה אם אני דלוקה עליו, עניתי ש"לא, לא יודעת.."
היא ענתה "בסדר" בחיוך דביל .
"אני לא יודעת בן כמה הוא, ובכלל מה השם שלו אני לא יכולה להדלק ככה סתם הוא רק הציל אותי." אמרתי לה
היא ענתה "טוב, בואי אין לנו עוד הרבה זמן.. מהר."
הלכנו הפעם בהליכה מהירה כדי שלא תקרה שוב התקרית המביכה ההיא.

מוזר, הדופק שלי עולה רק על מחשבות על הנער הזה.. התחלתי להסמיק שוב רק
על המחשבה על החיוך שלו שכל כך דומה לשל דניאל.. (אמרתי לעצמי בלב).

רגע…. אני..

מ-א-ו-ה-ב-ת?!