אהבתי למלחמותיה

שיערה הבהיר חובק את פנייה, המצוידות בזוג עיניים בהירות וכחולות, כה תמימות אך בעלות עבר מלא מלחמות. והיא לא תגיד לך מה מסתתר מבעד לאופק, היא תחשוש, כי אכזבנה בעבר וכיום כנפיה מכופלות מפחד. והיא לא תשכח להתנצל, היא לא תשכח כל שבריר של צליל או צורה שיובילו לזיכרונות שרק לה יש. הזיכרונות, שהיא חולקת עם עצמה, בפינה דחוקה בתוך ראשה. וכמה אפשר להגיד על ראשה, מלא צפצופים של צלילים וצבעים, וחיות פרועות חסרות מטרה רק רוצות לטרוף, כל דבר שיתקרב אליהן וירמוז לליבה כי הזמן חלף, חולף ויחלוף. כמו דפי ספר ישן ומאובק שאבק נפרד מכריכותיו השבריריות ודפו גולל חולף עוזב נפרד הלך אמר שיקר ברח כמו הזמן. ועכשיו, זמנו תם. כמו שקיעתה של השמש בזמן ביקורו של הצל המוכר. שרודף אותה בחלומותיה הפרועים ביותר. כשהיא נשענת על גדותיו של חזקתה, כי הבסיס שלה בנוי מעצמה, ורק מעצמה.
ושמה לילו, נערה עם סיפור שמקדים את גילה.