אהבתי כרוח המדבר

כי העולם יפה, כי אני נושם אוויר נקי, כי זה לילה מלא סודות, וסודות היקום הנהדרים מתרפקים על גופי מערסלים אותי, נותנים לי הבטחה לחיים, שעדיין לא מומשו במלואם. אני מרגיש טוב, ממש טוב. העולם פתוח לפניי חסר גבולות, ואני יכול לעשות הכל. אהבה גדולה ניצתת בכל ישותי. זה עולם של הורמונים ואש בוערת עמוק בלב. אלוהים שם משגיח ואלוהים אוהב ואני יודע שבעמקי ליבה גם מלי אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה. ימי בראשית נקיים צובעים את השמיים באור תכלכל ורוד. אבותינו החושקים נעים במדבר תחת השמיים מלקטים מן מאדמת הטרשים, יש מנגינה טובה ברדיו וקול מלא תשוקה של זמר שחור, ואיפה היא עכשיו?

מלי נעה ביופייה המדהים הזה על פני האדמה כמו כוהנת של אהבה. יש לה שפתיים שאני נישקתי, וצוואר שאני מצצתי ו"את אוהבת אותי, אל תגידי לא", בחושך אני ממלמל, ו"אני מת עלייך כמו שאני מת על החיים." אבל מלי שלי לא שומעת. שבויה בכשפים רחוקים. מישהו טלפן אליה בטעות והם התחילו לדבר, עכשיו היא מבלה איתו. הם מטיילים וודאי על שפת הים. גם אם תשכבי עם כל העולם, גברים ונשים, את תהיי שלי תחת שמש הקיץ הבוערת ותחת גשמי הזעף המשייפים את האספלט. את שלי, כי אנחנו אחד. ברית דמים כרותה בינינו. אני מוטל על המיטה עירום לגמרי. גופי ונשמתי חשים את חיוניותי, כי אני יפה (כן!), כי אני שרירי, והשרירים התפוחים וזרם הדם הקל שלי מזרימים תשוקה אליה בכל גופי, בגוף התותח שלי אני רוצה לקחת את גופה ולאהוב אותה כמו שאלוהים התכוון. אני אחדור אליה בזין של פלדה והיא תשרוט בציפורניה על ישבני המכווץ כאגרוף ושנינו נדע שאם אנחנו אוהבים, אז הכל בסדר. אני מלטף את איברי בחושך וחושב: 'רק בואי אליי, מלי שלי, האישה המדהימה ביותר ביקום…'

מיכה לא גמר באותו לילה כדי לשמר את התחושה. גופו בער אליה. והנה חלפו הימים והיא שוב איתו. בוודאי ידע שתחזור. הרי הם שייכים. והיא מוטלת ביופייה המדהים ובגופה הנהדר, עירומה על המיטה שלו, מזמזמת שיר עם הרדיו הדולק. והוא עומד מולה עירום ובזין זקור מביט אליה ומשפשף את איברו. והיא מביטה בו באדישות, נעה על העולם הרחב שלה. יש שיר ברדיו וחום הקיץ לוהט כמו סנה בוער. הוא גוחן אליה ומנשק את כף רגלה, עיניה מלאות ורחוקות. "מיכה." היא אומרת. "לא בא לי עכשיו." וליבו הולך ונכמר בתשוקה. היא רוצה אותו דלוק עליה לעד. רוצה אותו שיישרף בתשוקתו. רוצה לקחת את ליבו, ולדחוס אותו לליבה. "מלי." הוא אומר. "את כל כך נהדרת. אני בוער בתשוקה אליך." עיניה מרחפות אל עיניו, ויורדות אל איברו הזקור רק לכבודה. היא משחררת אנחה ואומרת: "לא הלילה, מיכה." והוא שוקע לתוך ליבו, שנשרף באהבה אליה.

הוא יושב במרפסת עירום מול החלון. השמיים פתוחים לפניו. היא שם מוטלת בגופה הנהדר והלא מושג, עירומה על מיטתו. המוסיקה עוד מתנגנת. פעם היה עובד בחופשת הקיץ בכפר הנוער בן-שמן. שמש חמה קופחת ועבודת פרך בשדות. בלילות לאחר מקלחת קרה היה הולך לסמנתה או סם, כמו שהיו נוהגים לקרוא לה. היא הייתה מתנדבת אמריקאית בכפר. יפה וחמודה. בעלת גוף משגע ושיער ארוך גולש ובלונדיני. פניה היפות היו מושכים מבטים. כל נערי הכפר היו מאוננים במחשבות עליה בלילה. היא הייתה מושיבה אותו על מיטתה בחדר ומשקה אותו מיץ קר. הוא היה נוגע בפניה ושפתיה, והיא הייתה מגישה אותן לנשיקה. והיא הייתה מדליקה רדיו, שם שר זמר שחור שירים מלטפים של ירח צבוע בדם ושל תשוקה, והוא בתשוקתו היה מפשיל את מכנסיו ותחתוניו, והיא הייתה מביטה נבוכה באיבר הזה, שהזדקר לו כך. "אתה עוד ילד." הייתה אומרת בעברית לא מושלמת. ואז רצינית הייתה שולחת את כף ידה ונוגעת בזין שלו, מלטפת אותו כנגד עורה הצרוב בשמש. "טוב לך?" הייתה שואלת, מעסה, מביטה בעיניו. "זה נעים?" והוא היה עונה: "זה נהדר." ואז היא הייתה נוגעת עוד קצת כך, חופנת את הביצים שלו באצבעותיה, ואז מניחה לו כשהוא עדיין רעב. "אתה עדיין ילד." הייתה אומרת. והוא היה נוגע ברגליה, שעליהן היו מכנסי ספורט ניילון קצרות, מנסה לתדלק בה רעב. ואז היא הייתה קמה יחפה על המרצפות הקרות ואומרת: "תתלבש, מיכה." והוא היה מביט בכפות רגליה, מוכן כבר להישרף בהן.

לאחר זמן-מה היא עזבה את הכפר. אחרי כן, שמע שהיא התאבדה. היא חטפה סרטן ורצתה לחסוך מעצמה את ייסורי המחלה. שם באמריקה הרחוקה גופה קבור, אבל נשמתה וודאי מחוללת בעולם גדול וטוב. כי אלוהים, הוא ידע, לא מוותר על ילדיו ובנותיו הטובים. שם בשמיים הפתוחים הירח זורח מלא ועגול, והוא יושב עירום ולוהט. היא עירומה מוטלת שם על הכרים בתוך מנגינה.

והוא חושב על אהובתו הקדומה במדבר. ובני ישראל נעו ארבעים שנה במדבר. צמאים למים, נשרפים באש החמה, נסמכים אל האלוהים. אלוהים האדיר והכל יכול, הוא שירווה את צימאון נפשם. והיא האהובה הקדומה, אישה עם כולם באמצע המדבר, גופה כואב לגבר שיישרף בה, שתישרף על גופו. משה רבנו, שהוא שליח אלוהים עלי-אדמות, ספון ומתפלל בתוך סוכת קש. עשרת הדיברות החרוטים באבן בתוך תיבה מול פניו היראות את אלוהים. והיא מלקטת מאן מאדמת הטרשים. וצלה זולג וזוחל, מתמוסס ומימיי, מתמזג ומחלחל אל הקרקע הכתומה. שנים עברו מאז יצאו ממצרים ושנים עוד יבואו עד שיגיעו אל הארץ המובטחת. בינתיים הזמן מוטל מעולף על ההרים והגבעות הצחיחות אשר בלב המדבר. ימים יגידו אם תהיה חופשייה יום אחד. היא מתרחקת לאט מן המחנה ההוזה בחום הכבד. נפשה פורצת אל מרחבי המדבר הדלוח. יש ימים שהיא רעבה למגע של גבר, וכל מגע של מצע ומים מעורר בה תשוקה חנוקה וכואבת. סביב עיניה וסביב שפתיה כבר חרץ הזמן את כאבו. העור על גופה השחום מחוספס, מיובש וצרוב מהשמש. עוד ימים ינדדו כך מגבעה לגבעה בזמן שאיננו נגמר, בין יום לוהט ללילה צחיח. מים קרים לא מרווים את צימאונה. היא הולכת והופכת אישה רחוקה, ששוחה ארוכות באגם מוקף זרדים, אם מגיעים עד לשם. מגע המים הוא כמגע של אהבה. היא רוצה שינשקו את שפתיה הפצועות והיבשות, רוצה שיחפנו את הגוף שהתחשל מן הדרך. פעם אהבו אותה, והזיכרון צורב בנשמתה. היא מביטה אל מרחבי המדבר העצומים ומסתנוורת מהשמש, שנדמה שלא תשקע לעולם. תפילה חרישית עולה מהמחנה ואופפת את המדבר בהוד של קדושה. היא נוגעת בגופה הרעב ומזליפה עליו מים. קול פעיית כבש עולה מהמחנה והיא מותחת את גופה בשריריה החזקים אל השמש. אלוהים בקדושתו עוטף את הכל, אך היא לא מוצאת נחמה לנפשה הפצועה וגופה התאב. ימי קיץ אכזריים התלויים ברקיע כמו חישורי פלדה בוערים תחת השמש, שלא מוצאת מרגוע. ימים של שיטפון אש בנפש. היא מניחה למדבר לכלות בה את זעמו, סופגת את הכל. לו היה מישהו מקדש אותה על מקדש האהבה, כי אז הייתה נותנת לו את כולה. היא נוגעת באבנים, סופגת את עפר המדבר אל בגדיה. אז קמה, מחליקה בידה את שערה עד לעורפה, רעב ספוג בעיניה השחורות. היא הולכת חזרה אל המחנה, אבק המדבר חודר לסנדליה תחת כפות רגליה השרוטות. משה רבנו מכנס תפילה. זמן אהבת האלוהים מגיע.

ומיכה, שגופו מוטל עירום מול המדבר, מול לילה קודח ונוקב בשמיי יין, הוא מגרד את הביצים. מוסיקת לילה מהחדר והיא שם במערומיה נחשקת וליבו בוכה. ימים רבים הייתה מלי אצלו, נוגעים בחטף באמצע הלילה. והיא הולכת ומתרחקת ממנו. נשאבת בעיניה למסך הטלוויזיה, קונה תקליטים, מתעמקת בספרים. בימים הם הולכים לעבודה, בלילות הם יושבים בריק. זוהר בוהק של חולשה מתאסף על כתלי ביתם. הוא מבקש להימצץ בשפתיה, והיא נושקת על פיו כלאחר יד, כמו לצאת ידי חובה. בלילות הרחבים הנשאבים אל עיני הינשופים הוא מבקש לרכך את ליבה ולמצוא בו חום אליו. הוא אומר לה כמה היא יפה, הוא מוקיר את קול פכפוך המים השוטפים את גופה במקלחת. כשהיא יוצאת עם החלוק, הוא נמשך אל רגליה, מבקש רגע של בדידות איתה. היא נשאבת במחשבות, שאותן הוא לא מכיר. בוצעת פיסת לחם וממלאת אותה חמאה. נעה איתו, אבל רחוקה, כמו דיירים בעולם שהכל כבר נאמר בו. הוא שואל אותה, "איך היה היום שלך?" ומתמלא חימה כשהיא משחררת מילים רפות ולא משתפת אותו באמת. בריק של ימי קסם הוא נע סביבה כמו נמשך לאור ומוקיר בתודה כל חיוך וכל מילה טובה. הוא נע על גבי גמלים שם, במדבר הצחיח. לילות של כאב עמוק בלי שום תחושת סיפוק שתמלא את ליבו. ריק משכר. לבדו מול השמיים כשהיא מאזינה לרדיו רחוק. יש ימים שהוא מאזין לתקליטיה, מעיין בספריה, מחפש דרך לחדור אל הווייתה השרבית. הוא נסמך אל כפות רגליה ומנשק אותן בנשמתו. ימים ללא פשר בהמתנה למשהו שיבוא. רוח חמה כגאולה פורצת לרגעים מהחלון על גופו העירום, מלטפת ומלבה את תשוקתו. הוא אומר בליבו שיבוא יום וליבה ייפתח אליו. אך בינתיים סורגים אפורים ועבים של פלדה גסה הולכים ונוטפים מים רותחים בינו לבינה בתוך ים האהבה. הוא שורד את הימים, והם עוטפים אותו בריח וטעם של פרי, שבשל יתר על המידה.

החברים והחברות, שמגיעים לביתם, משחררים אליו מילים רפות ואז נסמכים אל דמותה. והיא משחררת מפיה המתוק מילים עליזות ופושטת רגליה היחפות על השולחן הנמוך כמתוך חירות של נעורים. והוא שומע את המילים המתגלגלות, ומידי פעם שולח הערה שנחנקת באוויר ושם מכלה את נשמתה. מילים מילים של צבע מתגלגלים בין כתליהם האומללים, ואז החברים פורסים לפניהם את המאפרות לאפר בהן ומציתים סיגריות לבנות ככפיסי עץ. והוא מעשן עם כולם, והם מעלים עשן כחול שמרחף מטר מעל לבלטות, והוא נחנק מהעשן ומשתכר ממנו. היא מהנהנת למישהו ושולחת אל מיכה עיניים צוחקות. והוא מוקיר את חירותה, נותן לערב הגונח להתפתח כרצונו מסיפור למילה, ולאיזו אמירה כבדה ורבת משמעות. ואז הערב שוקע כמו פרח נובל והמבטים נשאבים אל מסך ה-MTV. מילים של לצון מתגלגלות כמו דמעות שקופות, ואז החברים והחברות גומעים את שארית הקולה השחורה המבעבעת והקרה, אוספים את כלי העישון שלהם ומשחררים מילים של התנצלות על פרידה. הם מנשקים אותה על לחייה, נאספים אל הדלת, פולטים אליו מילים של "תודה וכל טוב", משתחררים מידה הטופחת על שכמם, וכבר יוצאים החוצה אל הכפור שבליבם. והיא סוגרת את הדלת בחיוך מתמוגג וניגשת אל מיכה. רביצה מול הטלוויזיה, פיצוח גרעינים שחורים, ולאט שניהם מתכסים בכובדה של העייפות. מילים רפות של לילה טוב. מילים מילים מילים. ושניהם מתכנסים במיטות תחת סדינים קרירים, מוסיקה רחוקה עולה מהרדיו, וקול של זמר שחור אומר לו שיהיה טוב, הרי היא עדיין לא עזבה אותו. והוא מתמוטט לשינה ללא חלומות. עצוב ודאב. בודד וכואב.

ובלילה, כשמיכה מוטל עירום מול החלון הפתוח, והשמיים מולו רחבים שחורים ובוכיים, שעת רחמים קורעת את השמיים ביבבה חנוקה. והוא מתבונן עמוק אל המרחב ודמותה של אהובתו הקדומה עולה מן המדבר, נסמכת אל האבנים, משחררת אנחה קטועה ומוחה את הזיעה ממצחה. וכבר דמותו עולה ונסמכת לידה אל המדבר. והוא מעט מבוגר יותר, חזק יותר מהעבודה הקשה. גופו שחום משמש וצרוב חמה. נפשו פצועה, כי חיי המדבר קשים. אבל הוא אוחז בידה הגסה של האישה הזאת, והיא שולחת אליו מבט של אהבה. והוא רואה בעיניה את כל עולמו, כי הוא אוהב עד מוות. וכשהם צמאים הם מרווים את צימאונם זה בשפתיה של זו. וחריצי היובש על שפתותיהם נוגעים ומגששים. הוא חופן את גופה הקשה שם מול המדבר. והיא משחררת אנחה חלושה של רווחה, שלווה והכרת תודה. הם לא מדברים. וכובדו האדיר של המדבר נח סביבם בנשימה פנימית, שבוקעת מתוך האדמה הכתומה והצחיחה. והוא גומע את נשמתה והיא מלטפת את חזהו, שהתרחב בעבודה קשה. שם הם נותנים לקול תופים של מדבר ונבל של אוויר חם ולוהט להצטנף ולעטוף את כל גופם. והוא אומר לה: "מלכה, עוד תבוא מנוחה לגופך היגע." והיא חופנת את שריריו הקשים ואומרת לו: "המדבר הוא קשה, מיכאל. השמש היא אכזרית. תשמור על עצמך שם במרחביו, שלא נגמרים." והוא מבטיח לה זאת בשבועה רפה. כי הנה הוא צריך לצאת עם כמה אנשים נבחרים כדי לגלות את נתיב מסעם במדבר. לגלות מחנות של נוודים צרובי שמש, לבדוק אם הם מלאי זדון או שפניהם מאירים לשלום. לשרטט על מגילת קלף סדוקה נקודות ציון של מקווי מים. לבדוק אם אין בדרך מיני טורפים, שרידים של נוודים שמתו במדבר בצמא. לבדוק ולשרטט דרך נוחה בה יוכל לעבור כל העם, זקנים וילדים, שלא יטעו בין קניונים ויעמדו חסרי נשימה מול הרים גבוהים ומדרונות תלולים, בדרך ללא מוצא. כרי מרעה לצאן. צלעות הר מוצלות משמש. עליו לעשות עם חבריו את הדרך ולחזור לדווח למשה ולשאר מנהיגי העם המסייעים בידו. הוא יהיה גשש בתוך ים המדבר, כזרוע של משה רבנו שמגששת לעם את הדרך. ובבוקר, כשהחמה היוקדת מבליחה בזהרוריים וממריאה אל השמיים הכחולים, הוא יוצא עם צידה על גבו, והיא מנשקת אותו חזק ואומרת לו שישמור על עצמו, שלא ישכח לשתות, שלא יתעמת עם חיות טרף ושיחזור אליה בריא ושלם. והוא חופן את גופה, מנשקה על פיה ויוצא אל הדרך. הוא וחבריו, שגם הם השאירו נשים, וחלקם גם ילדים.

שם תחת החום הקודח ועל אדמת הטרשים החרבה הוא צועד עם חבריו. ישן תחת כיפת השמיים ולא באוהל עשוי אריג גס וכידוני עץ. לא בסוכה עשויה סוף ויריעות. הוא מלקט עם חבריו את תווי הדרך והם מעלים זאת על קלף. מכוונים דרכם לפי הכוכבים בלילה ולפי השמש ביום. בלב המדבר הם פוגשים בשבט גדול של אנשים קשיי יום, אך חיוך טוב לב זורח על שפתותיהם. שם הם מלקטים את חיוניותם שהתפוררה, ושם הוא סוחר איתם. מלקט לה פרי מעץ תאנים. קטורת מפרחי יסמין. אוסף לה מיני בשמים, נזם, ושישה צמידים מעוטרים. ושומר במוחו מנגינה מארץ רחוקה, אותה ישיר לה בלילה ללא כוכבים וירח… הם עושים את עבודתם וחוזרים ללא נשימה אל המחנה, שם הם מתקבלים בתרועות ובארוחה חגיגית. אך הוא נשאב אל דמותה. ובלילה תחת האוהל הם מתעלסים בתשוקה. והוא אומר לה: "אהבתיך." והיא חובקת את צווארו. ואהבתם כמו מים בנחל, עצלה ואיטית, אך בוערת כמו המדורות שהם צולים עליהן את מזונם. והיא מבושמת בבשמים שהביא לה ועונדת את הנזם והצמידים. הקטורת בוערת בפאתי האוהל, והירח שיכור ומדמדם שוקע חסר נשימה והוזה אל בין הגבעות הרחוקות, שם המדבר אינסופי, כשהוא מזמזם לה את המנגינה. ורחוק מונחת לה הארץ המובטחת, שרועה בהבטחה שנשבעה להתממש, תחת ימים תלויים ברקיע ודורות של צאצאים שעוד יבואו.

ולעיתים הוא נזכר. מיכה, שיושב רפוי ועירום מול השמיים הרעבים, רוח חמה מפכה לרגעים על גופו. הוא נזכר ברגעים, בימים, בהם מלי מתכנסת בתוך עצמה. עושה טלפונים של זעם לחברות רחוקות. מקללת ימים רחוקים. שמה מטאל בפול ווליום כדי לשכך אגרסיות לא ברורות. נעה מחדר לחדר. מתבודדת יותר מידי זמן בשירותים עם עיתון- שם רציחות, אונס, סמים ופיגועים. שוטפת ידיה, ומשאירה את העיתון מוטל על רצפת השירותים. אומרת מילים, "אז מה יהיה, מיכה?" וכשהוא שואל למה היא מתכוונת, היא מתנערת מהשאלה ושוקעת לתוך קומדיה אמריקאית אווילית בערוץ שלוש. הוא נפצע בניסיון להבין אותה. היא פונה למטבח ומכלה בזעם סנדוויצ'ים גדושים עם חמוצים. לאט הוא מנסה לפרק את מנגנוני ההגנה שלה, ששולחים מחטים מורעלים אל החדר ופוצעים את נפשו האוהבת. הוא מחדד את עוקציה בניסיון שלו לפתוח את ליבה אליו. היא לוכדת איזה משפט שלו ומפרקת אותו לכוונה, שהוא לא התכוון אליה. כשהוא מקשה, היא קמה בזעם ואומרת: "תעזוב אותי, אתה! נכנס לי לווריד!" ואז נכנסת להסתגר בחדר. טורקת את הדלת, שלא נשמעת, להדיפה רכה. שם היא שומעת את המטאל שלה בקולי קולות, צווח אל השמיים.

לאחר כמה דקות הוא קם ומבקש ממנה להנמיך, כי הנה השכנים כבר רוקעים באגרופיהם על הקיר. היא מנמיכה באי שקט והוא שואל מה קרה לה היום. "קוס אמק, העבודה הזאת." היא מקללת. "שילכו לאלף עזאזלים."
"מה עשו לך שם?" הוא שואל. אבל היא מתכסה בשתיקה. זו לא רק העבודה, זו תחושת המרץ עם חוסר התכלית. הוא מביט בכפות רגליה היחפות, נכלה בתשוקתו. אך לא, לא היום הם ישכבו. הוא יושב לידה על המיטה, מנסה לרכך את ליבה באהבתו, לפורר את זעמה לרגבים סדוקים של מנוחה. היא מחייכת פתאום את החיוך שהוא אוהב ומניחה את רגליה היחפות בחיקו. הוא מלטף אותן בפיזור דעת. לפתע היא קמה ופוסעת יחפה על המרצפות הקרות אל הסלון, כי הנה, היא אומרת, סרט של סטיבן סיגל עומד להתחיל. חוסר מנוחה שכזה. חוסר הסבלנות שמצית פתיל בוער בפנים. הוא משתיק את הסטריאו ויושב איתה בסלון. היא אוספת את רגליה ומכרסמת קורנפלקס יבש. על המרקע רובים וסכינים ונשים יפות ורכות שנטבחות, וגברים קשוחים שצלקות מקושטות מעטרות עמוק את נשמתם מקללים ונשבעים לנקום. איש רע צוחק אל השמיים ומנפץ את הטלוויזיה ביריית אקדח. טיפות של דם וקרע של אריג מוכר תלויים בצביטה על גדר של שיחים. מכונית מתפוצצת על דמות משנית שבתמימות מתניעה אותה, ואי שם ראש נכרת ומתגלגל מהחלון לזרועותיה של אישה צווחת. סטיבן סיגל העשוי ללא חת קם מהאש והדם ושריריו העשויים פלדה מפלסים לו דרך אל הנבל הראשי, שאחראי לכל הבלגאן הזה. לוקח לו ימים ובדיוק שעתיים על המסך להתעמת עם הנבלים המשניים, ללכוד את הנבל הראשי ברגע של חולשת גאווה ולפוצץ אותו לכל הרוחות. אחר כך מול הקבר של אהובתו הוא מצית סיגריה ומאחל לה מנוחה. רגע של שקט ומנגינה, ואז עולות הכתוביות על המסך. לפתע פורץ ערוץ ה-MTV בשאגה פראית, כשמלי מעבירה עם השלט. מוסיקת רוק קצבית, ומיכה פורש לחדר ושוקע במיטתו בספר של א.ב.יהושוע. -כבר שבועיים שאתה לא נוגע בי. אז בוא תן רק נשיקה אחת…- מלי עדיין שרועה על ספת השלוש ודרך ה-MTV נעצמות עיניה. היא מחבקת את הכרית שלמראשותיה ומסתובבת במיטה. כמה רגעים של התמוטטות והיא נרדמת. כשמיכה כבר מלא מהספר, הוא ניגש לסלון ומוצא אותה כך. הוא מכסה אותה בסדין קל והוזה עוד רגע מול מסך הקליפים. רגע של עייפות, מחר עבודה, והוא מכבה את הטלוויזיה והולך לחדרו ולמיטתו. ודרך שירים ברדיו (פט שופ בויס שואלים: אתה יכול לסלוח לה?) הוא מתעטף בתנומה כבדה. עוד רגע שניים והוא נרדם, בחלומותיו מדבר.

ועכשיו הנה מוטל מיכה עירום אל השמיים. ויש רדיו. היא בוודאי כבר נרדמה במערומיה. וזכר נערה נוטפת סקס שראה פעם בסרט עולה בזיכרונו ומקשיחה את איברו. רכבות רחוקות של מתכת לוהטת וחישורי פלדה חוצות את סיני תחת חום כבד של יולי. והיא יושבת בקצה הקרון האחרון, עטופה בביקיני תכלכל מינימאלי, מוצצת על שפתיה הוורודות ועל לשונה הלחה סוכריית תות על מקל, מחכה רק לו בעיניים מתגרות, ושפתיים קמוצות מחליקות על הסוכרייה. ידה נוגעת בירכה והיא מסיטה את שערה השאטני והרטוב מעל פנייה. לתאווה יש ריח של אדמת חמרה הפוכה, והיא בוערת באש כחולה שלא מפיצה עשן ויש לה איכויות של הילת מלאכים, סקס צורב שמשאיר כוויות בנשמה, שרוצה מים. והוא רוצה את המים מתוך הזיעה של הגוף הנחשק הזה, שגורם לדם לגעוש ומזרים את הדם בכמויות אל האיבר המייחל הזה, שעומד נוקשה ודלוק, כמו תמרור אדום. הוא טופח טפיחה על שכמו של נהג הקטר השמן והמשופם, וזה מחייך אליו ומשחרר הלצה דקה. מיכה צוחק ויוצא מהקטר אל הקרון הראשון. כל מרחבי המדבר זורמים בחלונות הפתוחים ורוח חמה של קיץ יולי מרקידה ומפיחה חיים בקבלות ומיני עלונים על רצפת הקרון. והיא שם משפשפת כף רגל קטנה יחפה בכף רגל אחרת, מיני טיפות שקופות ומלוחות מנצנצות על החלק העליון של חזה והן לוכדות את האור הכתום של חול המדבר, מתערבלות וצפות. היא שולחת יד ומוחה את הזיעה מעל שדייה, נוטלת את הסוכרייה בפיה. הוא חוצה את הקרון הראשון בלב הולם ופורץ אל הקרון השני, שם הרוח חזקה ועיתון בוקר מונח ברפיון על אחד המושבים. היא מוחה את הזיעה מרקתה ומכופפת מעט את רגליה אליה. הוא חש את הקשה קשה הזה שעומד מתפקע בין רגליו, ובצעדים מתנדנדים הוא חוצה את הקרון השני ומבדק אל הקרון השלישי. רוח המדבר מתעתעת בחושים, מטריפה את המחשבה, וידה ממוללת את מקל הסוכרייה והיא מזקיפה את בטנה כדי לשחרר טיפת זיעה כבדה שנקוותה בטבורה, והטיפה נוטפת ומשתחררת משקע הטבור, זולגת במורד הבטן ונבלעת תחת חלקו התחתון של הביקיני אל הערווה הלחה. ואז היא יושבת שוב בניחותא במושב, משכלת את רגליה, וכדור המציצה מגשש אל שפתיה. כך הוא פורץ מקרון שלישי לרביעי, וממנו לחמישי. לאט לאט הוא מתנדנד עם הרכבת, נשרף בתשוקתו לגעת בגוף הזה. כפות רגליים עדינות נוגעות ברצפה הלוהטת, והאצבעות מתקפלות. היא נוגעת בצווארה, מוחה נטפים של זיעה קרה, ים שוכן בתוך עיניה, ים אינסופי בתוך עיניים כחולות. והוא מרפרף פורץ אליה אל הקרון. היא מרימה אליו מבט, והוא מדשדש אליה עם תנועות הרכבת. צפירה חנוקה. הוא בא אליה עם זין כמו גרניט נטוע לתפארת בתוך מכנסיו. הוא עומד מולה, גופה היקר, יופייה המדהים, עיניה מתלקחות בים גלים. הוא יכול לראות שם את קצף הגלים מכה בסלעים של צור חרבים. הוא מושיט אליה את ידו, היא מרימה אליו את כף רגלה ומניחה אותה בתוך ידו. הוא ממש נוגע בה. גלים של חולשה, נפשו שלא יודעת היכן להתחפר בגופה. ולאט הוא מתפורר, כמו הר של רגבי אדמה לבנים נוצצים הוא קורס ושברי גופו מונחים לרגליה. היא קמה, דורכת בטעות ברגלה היחפה על שבר נכלם, ואז, נבהלת, היא אוספת את כל שברי גופו ומשלחת אותם דרך החלון אל המדבר, שם ירבוץ לנצח, נשרף בתשוקה שלא התממשה.

קול הרדיו רושם לנו תחושות ורגשות במנגינה ומילים. והיא ישנה עירומה תחת תווים של כסף סדוקים וערימות של קצף ים המלחש כמו נחש ארסי. דרך מדבר הלילה פרצה אליו אהובתו הקדומה אל גופו העירום, מוטל על מושב רופס אל שמיים פתוחים. היא חיכתה לו במידבר, כי הוא התמהמה לשוב. נסמכת אל הסלעים שיתנו לה כוח. קול תפילה חרישי מנקב את הדממה. שקיעה מלאת הוד של יום שישי. היא שוחה בגעגועים אליו. שומעת את קולו המתוק והעמוק, רואה את עיניו הטובות מחייכות אליה מתוך המדבר. יש עוד אהבה לאהוב. גופה כואב אליו. יש רגעים… אוי לנפש שכך מלחשת, שהיא רוצה לצלול למים השקופים של נווה מדבר ולא לעלות עוד, להיטמע בבריאה שכך זרקה אותה לגוף שמקבל אהבה רק לפי מידות קצובות. פניה מתחרצים חריצים עמוקים וגופה הולך ונהרס כאן במדבר. אהוב רחוק מתמהמה בשליחות, נודד במרחבים העצומים של הנפש. "תן לי סימן של חיים." היא מלחשת. וכאב עמוק נוקע בשיפולי בטנה מגעגועים אבודים אל אהובה היקר. האהבה שלהם הורסת את נשמתה, יש לילות שהיא בוכה בשנתה. ים של גלים נסמך אל מצרים הרחוקה, ורוח מלחשת סודות באה לספר להם על הארץ המובטחת, והיא נחנקת באמצע, קמלה ונודפת. ריח של בשר צלוי ממלא את האוויר. עוד מעט הוא יבוא אליה והיא תנשק אותו בנשימתה האחרונה ותתיר את הדמעות, שכך חונקות, מלוחות כמו גביש מלח נוטף זיעה. וכמו אניצי קש היא קמלה ובחילה קשה עולה בשיפולי בטנה אל הגרון. היא גונחת, רוכנת, ומקיאה אל אדמת הטרשים. גלים של כפור נעים בקרביה הפנימיים. היא מוחה את הזיעה מעל מצחה ונאנקת באימה. האיש, שליבה דאב אליו, מצוי שנות מדבר מפה. יבבה חנוקה וארוכה של זאב ערבות פוצעת את השמיים. איש לא יצר באוזניה על הזמן, שכך נגמר. היא תתכנס אל המצעים שבתוך האוהל ותבכה אל חבילות הכרים. יבוא יום שהיא תהיה מאושרת, כשהוא יבוא אליה, ואז אולי. אש רחוקה בוערת במחנה, עורה יבש. היא סורקת בעיניים מימיות את מרחבי המדבר, אש בוערת בלבבה, וליבה מצוי אצל האיש הנודד.

מיכה יושב עירום הוזה אל השמיים, ומלי עדיין ערה, שרועה בגופה העירום על סדינים נקיים ומקשיבה למוסיקה רחוקה. לעיתים מיכאל בא אליה בליל ערב קיץ, נסמך אל גופה, לוחש לה מילים דביקות של תשוקה, והמילים בגוון חאלבי מתמזגות אל הלילה ואופפות את גופה ברעב מחליא. והיא רוצה לצרוח. הסגידה הזו לגופה והרעב המייחל הזה שהיא רואה, שנחנק בנשמתו. הוא מדמדם בתשוקתו, מלחש כנחש, והיא רוצה לברוח לפעמים לארץ רחוקה, שם לא יעלה בידו לצוד את גופה. לילה מחלחל לנשמה, אורות גבוהים דולקים במתינות על כתלי הבית ובתוך נשמתם, ברדיו הפעם זמר לבן עם קול שחור מלחש סודות. והוא חופן את פניה וטועם בכוח משפתיה, והיא טועמת את טעם משחת השיניים. ואז הוא מבקש לנשק לכף רגלה, כאילו הייתה אלה רחוקה. והיא רוצה לאהוב אותו כאדם שלם ונושם, לא כמו אגדה רחוקה. ובלילות הקיץ היא מחבקת אותו בחיבוק מאומץ ואוהב, והוא אומר משהו של לצון, והיא צוחקת. והם מתחלקים בעוגת פרג. והיא טועמת מאצבעותיו את קרם השוקולד שהוא הכין. והיא הייתה רוצה להתכרבל איתו קרוב תחת סדין מול סרט קומדיה רומנטית. אבל מייד היא חשה את ידו מלטפת את ירכה העירומה, נשרף אל גופה ומתקשח. ויש ימים שהיא נודדת בנפשה, שנמחצת בין קירות ועבודה. והוא מנסה לרכך אותה, לפורר אותה אליו. אך בארות נפשה של אישה הן ללא תחתית, והן חלקלקות ומלאות אזוב פורח, בעוד נפשו של גבר, היא ידעה, קרקעיתה אבן, ורגבים קשים של מלח מחמיצים אותה בכל פעם שהגוף מתלהט. יש סודות בלב האישה, שאפילו האישה עצמה לא עמדה על כולם, ואילו הגבר נע מתון, הוויתו שרבית, טל ומטר לא ירככו את קרקעית נפשו הקשה, אש בזלת מפוסלת. והיא כמהה לאהוב אותו מקרוב, והיא תאהב אותו בגופה ובנפשה ותייחל רק למילים כנות וברורות של נפש גבר, לא לאותם ליחשושים חנוקים בתשוקה, שבאים לסבן לו את הדרך אל בין רגליה. 'רק תאהב אותי אהבה כנה', היא לוחשת. ותחת הסדין היא מגרדת את ישבנה העירום ומסתובבת על המיטה ונודדת במחשבות רחוקות.

והוא חשב על הירח, עצוב ובודד, ועל השמש הנשרפת בתשוקתה. כמהים זו אל זה, סובבים את היקום בנתיבים שונים. הוא בא והיא חייבת ללכת, היא באה והוא שוקע בשמיים ללא זוהר, מתרחק ביסורים. וכך הכמיהה שלהם זוחלת מיום ליום, משנה לשנה, כך משחר הימים, ומי יודע עוד עד מתי. יממות תלויות ברקיע כמו וילונות שחורים וקלים, מתנפנפים עם הרוח, נושקים לסודות היקום ומלטפים אותם. יממות ללא מחילה וללא סליחה לירח ולשמש הרחוקים בגעגועים. ימים ולילות סובבים הם את היקום כמו אלים שנשכחו. מי ייתן ולא יכבו ביאושם.

ומיכה יושב מדמדם מול חלון פתוח, עירום ודאב. כוכבים רחוקים שתולים בשמיים. הוא יושב, מגרד את אשכיו, וחושב על כל תפארת המדבר. אבות על אבות רחוקים צרובי שמש מחלקים את הזמן בין תפילה, עבודה וגעגוע. געגוע אל ארץ מובטחת שראו בחלומותיהם, שם יבנו ערים ויפארו את השממה. וכשהוא ימות, הוא יתאסף אליהם. יבוא בלילה אל אוזנה של מלי בחלומותיה ויאמר לה מילים של אהבה. הוא יספר איך זה בעולם הבא, כדי שתהיה רגועה. אז יישק על שפתיה, שנשק עוד בחייו, וימריא שוב לעולמות רחוקים. הוא יחכה לה שם, כדי שיאהבו לנצח.

במדבר יוצאת האהובה הקדומה אל שולי המחנה ורוקדת לקול תופים רחוקים. אהובה לא שב. והיא שחיה, ובוודאי תמות במדבר, הופכת להיות חלק ממנו. היא הופכת חלק מהאדמה הקשה, חלק מקני הסוף, חלק מהדרדרים, חלק מהמן המושלך משמיים ביד רחבה, חלק מהשמש הקופחת, חלק מהנשימות החרישיות של המדבר, חלק מהאוויר הכבד, חלק מהחיים שהיא מרגישה שרק ביסורים תתנתק מהם בזקנתה. ואהובה לא שב. והיא רוקדת, מערבלת בידיה את האוויר. יש רגעים שהמדבר חודר אל מוחה, והיא מדמדמת פוסעת במרחבי המדבר שלא נגמר. כמה גדול יכול להיות המדבר. והיא פוצעת את רגליה היחפות ומועדת אל האדמה. ימים קשים היו ועוד יבואו. והיא מקדשת את אהובה שלא שב.

מלי נרדמה לבסוף. הוא קם עירום מכיסא המרפסת והביט על תווי גופה תחת הסדין. הוא הלך למטבח, מזג לעצמו קולה קפואה ולגם אותה בשקיקה. אחר כך על המיטה בסלון נשכב, כיסה את גופו העירום בסדין. 'יש נשמות שמלחשות לנו סודות', חשב, 'אם רק נאבה לשמוע'. הוא נסמך בדמיונו אל עיניה של מלי וכך שקע בשינה. בשעות המוקדמות של הבוקר הוא התעורר בצעקה. חלום מטורף וחסר כל הגיון טרד את נפשו. הוא השתנק רגע, האוויר נדחס ונחנק בריאותיו. ואז קנה הנשימה נפתח והוא שחרר אנחה של אדם פצוע אל שמי הבוקר, שצבעו באור חיוור את הקירות של ביתו.