אהבתי אותה

אהבתי אותה לא בגלל שהיא הייתה יפה, אבל יופי זה לא מה שהיה חסר לה. אהבתי אותה לא בגלל שהיה לה אופי מעניין או שהיא הייתה נחמדה, למרות שאופי ונושאי שיחה זה מה שהיה לה בשפע. אהבתי אותה בגלל שהכל היה נכון. אהבנו אחד את השני כל כך. גם אם לא הראנו את זה. היא הייתה מחייכת גם כשעצוב, היא הייתה מנצחת את העצב, הייתה גורמת לי לחייך גם ביום הכי מבאס. כשהיא נכנסת לחדרי, הדמעות הופכות מיד לצחוק ושנינו מתחילים לדבר ביחד על דברים אופטימיים. היא תמיד הייתה הכתף הזאת להישען עליה ואני תמיד הייתי שם בשבילה. פשוט… זה היה הדדי. מאוד הדדי. למרות שהייתי בסך הכל המורה שלה למתמטיקה ולא הייתי קשור אליה אישית לפני שהיא הגיעה לכיתה ח', היה בנינו קשר אמיתי וחזק. מהצהריים עד הערב היינו מדברים בפלאפון שעות על גבי שעות. לפעמיים היינו נפגשים בקניון וכאלה. היינו נוסעים לבית שלי והיא הייתה ישנה שם, אפילו חשבתי על להציע לה נישואין. אבל דבר כזה זה לא בדיוק אפשרי. כשהיא הייתה בת 16 ההורים שלה נפרדו. אני ניסיתי להרגיע אותה, ראיתי שהיא בדיכאון שפתאום הם לא ביחד. הייתי מתקשר אליה ומנסה לנחם אותה. שתמיד היא יכולה לבוא אליי ואני זה שירגיע אותה. שאני אהיה הדמות הגברית בחיים שלה. כשאני חושב על זה, שנינו היינו דומים. היינו נראים כמו אבא ובת. היא הייתה בערך בגובה שלי, היה לנו את אותו האף ואת אותן העיניים. אנחנו באמת דומים. חוץ מהעובדה שאני עדיין בחיים. היא לא.