טעות באהבה פרק 1-נקודת המבט של אדם

אם יש דבר מעצבן יותר מלהתעורר בשש בבוקר בגלל שבטעות כיוונתי את השעון המעורר על השעה הזאת זה להתעורר לקולי הנחירות של אימא שלך מהסלון למטה.
"נו באמת" מלמלתי לעצמי כשאני מנסה למצוא אטמי אוזניים ולא מצליח.
*קולי נחירות*
בסוף יהיו לי שקיות שינה מתחת לעיינים,נו באמת למה אני חייב לקום?,אה נכון,בגלל הנחירות של אימא שלי.
"עכשיו איפה הבגדים שלי?!" מלמלתי לעצמי בעודי מנסה למצוא בגדים בבית החדש…. איזה מבאס זה….מלפניי יומיים עברנו דירה לוילה הגדולה הזאת ואימא שלי הודיע לי בנוסף שאני צריך ללכת לחטיבת הבניים ברגל שזה עשרים דקות,רבע שעה.ו….מצאתי!,מלמלתי בראשי בעודי 'מושיע' את הבגדים מתוך הארון המבולגן שלי.
התלבשתי.
כל כך אין לי כוח לדברים חדשים,באלי בחזרה לבית הקודם שלי טוב…..אין מה לעשות.
*נחירות מהסלון*
בעצם יש מה,ירדתי למטה במדרגות,ונגשתי אל אימא שלי מנסה להעיר אותה.
"אימא" נדנדתי אותה.
"אימא" נדנדתי אותה שוב פעם.
"עוד חמש דקות דיויד" אמרה בישנוניות.
"דיויד?,מי זה דיויד,אימא,הו לא,רק אל תגידי לי שעוד פעם נהיית שיכורה,פגשת מישהוא בדרך ונתת לו את מספר הטלפון שלך?" שאלתי לא מצפה לתשובה.
"הו דיויד" היא מלמלה והמשיכה בנחירות הטורדניות שלה.
"כן,ככה חשבתי" אמרתי ועזבתי אותה לנפשה.
נגשתי למטבח כדי להכין לעצמי כריך עם טונה.פתחתי את המקרר והוצאתי את קופסאת הטונה שמתי אותה לצלחת והתחלתי לערבב אותה אם מיונז.
"וסיימתי !" אמרתי לעצמי בעודי שם את פרוסת הלחם ומורח עליה טונה.
"אוף,יש עוד זמן" אמרתי מסתכל על השען הגדול שתלי כל הקיר ורואה שהשעה עכשיו שש ועשרה.
איזה מבאס זה…..באלי כבר לחטיבה,אבל אני צריך להתחיל להתכונן בשבע ולצאת בשמונה וחמישה כי הלימודים מתחילים בשעה שמונה וחצי.
"טוב,אני אקח רק נמנום קטן" אמרתי ונגשתי לכורסא ושקעתי בה,לרגע זה הרגיש כל כך נעים.
"אדם" אימי טלטלה אותי.
"אדם" היא אמרה בקול קצת יותר נוקשה.
"א ד ם" לבסוף צרחה.
"אני שומע אותך אני שומע אותך,לא צריך לצרוח את יודעת את זה,נכון?" אמרתי משפשף את אוזני.
"מה השעה?" אמרתי ישנוני.
"שבע" היא ענתה לי בפשטות והלכה אל עבר המטבח והחלה להכין לעצמה ארוחת בוקר.
קמתי מהכורסא וניגשתי גם אני למטבח כדי להכין לי כריך אם טונה(עוד הפעם).
"אימא,איפה היית אתמול?" שאלתי אותה בעודי נזכר במילותיה 'הו דיויד'.
"בעבודה" היא ענתה לי.
"טוב" אמרתי ועליתי לקומה השניה כדי לצחצח שיניים.
"עכשיו כבר שבע ועשר דקות!" ככה אימא נדנדה לי כל עשר דקות עד שהייתה השעה שבע ארבעים והשיניים שלי היו מבריקות,כן,זה נשמע מוגזם לצחצח חצי שעה את השיניים,מה לעשות? כזה אני.
ירדתי למטה ולבשתי את הנעליים שלי כדי להיות מוכן.
"אדם,אתה הולך ככה?" אימא שאלה אותי ורק אז הבנתי על מה היא מצביעה,על התסרוקת שלי.
"אני עדיין לא הולך,אני רק נעל נעליים כדי שאני לא אצטרך לנעול אותם אח"כ" אמרתי לה והיא הסתכלה עליי בכמו מין מבט מוזר.
"טוב,טוב,אני הולך לסרק\להבריש את השיער" אמרתי לה ועליתי למעלה את הדרך המייגעת הזאת.
הגעתי לדלת חדרי ופתחתי אותה חיפשתי את המשרק וכעבור עשרים דקות מצאתי אותו והתחלתי להסתרק.
"אדם! כבר שמונה ועשרים דקות,אתה עומד לאחר" אימא צרחה מלמטה,מדהים שסירקתי את השיער עשרים דקות,טוב,זה לא הדבר היחיד שעשיתי,בנוסף אני גם חיפשתי את התיק שלי בין כל הארגזים הללו שעדיין לא פירקנו.
"אדם!"
"אני בא אני בא" אמרתי והתחלתי לרוץ למטה.
"יום נעים" אמרתי לאימי נופפתי לה לשלום ויצאתי מהבית בריצה.