אהבה שנשארה בכוכב הבדידות – פרק 2

"מי שלח את זה?" שאל אבי והסתכל על שמלת הכלה המשית.
לא ידעתי מה לענות באותו רגע, המחשבה שרומיאו באמת שלח את זה קצת הפחידה אותי, מה זה אמור לומר.
"לא יודעת." אמרתי, עשיתי את עצמי חושבת רגע כדי שאבא יחשוב שאני תוהה מי זה יכול להיות. "אולי מישהו ראה תמונה שלי וחשב שאני יפה."
לא היו אצלנו הרבה תמונות, רק אנשים ממש ממש ממש מיוחסים\ יפים זוכים לצילום, מצלמות היו כל כך נדירות ויקרות שלא כל אחד היה יכול להרשות לעצמו. אבל לפני שנה בערך המלך ראה אותי חולפת ליד הכרכרה שלו בזמן שהיא נסעה על השביל הוא פקד על הרכב לעצור את הכרכרה ומהצלם שתמיד היה איתו בכרכרה כדי לצלם בנות (כנראה בשביל הנסיך) לצלם אותי.
פתאום נשמעה חצוצרה קרוב לביתי.
משלחת המלך הגיעה לבנות העיירה בנות ה – 18 כדי לבוא ולארגן אותן לבחירת החתן.
דפקו בדלת, אבא שלי מהר הכניס את כל הבגדים שרומיאו שלח לתוך ארגז ישן. כדי שלא ידעו שקיבלתי את זה על ידי גבר.
ואני הלכתי לפתוח את הדלת.
עמדו שם פמלייה של 4 אנשים שני בנים ושתי בנות.
"שלום אמממ…." אמר אחד הגברים והציץ בקלף נייר. "ג'ולייט. אנחנו-"
לא היה לי כוח להיות מנומסת אז קטעתי אותו ואמרתי. "כן, כן. אני יודעת מי אתם." זזתי הצידה כדי לאפשר להם להיכנס "כנסו."
הם נכנסו, לשתי הבנות היה מבט מזועזע על הפנים, כאילו איך העזתי להתחצף ככה לפמלייה מלכותית. – כאילו שהיה לי אכפת –
"יש לך במקרה שמלת כלה?" שאל הגבר השני.
"יש לי…" אמרתי מהססת, אם הם יזהו את השמלה, הרי הם מכירים רומיאו. הם נשלחו על ידי אביו.
"טוב, אז תביאי אותה לכאן." אמרה אחת הנשים והניפה את שערה הג'ינג'י לאחור.
"אין בעיה." אמרתי וקראתי לאבא שלי שיביא את הארגז הישן שהכניס אליו את השמלה הנעליים והכתר.
הוא גרר את הארגז לסלון הקטן שלנו. התיישבתי על הספה והצעתי ללפמלייה לשבת, הבת הג'ינג'ית התיישבה לידי לידה הגבר הראשון. הגבר השני התיישב לידי ולידו הבת שלא דיברה בכלל.
אבא פתח את הארגז, עיניהם של הפמלייה נפערו בתדהמה.
"מאיפה השגת את זה?" גמגמה הבת הג'ינג'ית שעינייה השחורות עמדו בניגוד מוחלט צבע שערה. זה עשה אותה מרשימה.
"תפרתי אותה." עניתי מיד.
ידעתי לתפור מצוין, זו הייתה העבודה שלי. כאן בנות לא הולכות ללמוד. הן מתחילות לעבוד מגיל 12. אני עבדתי כתופרת, הייתה לי חנות לבגדים בשוק. אבל מכיוון שהיה יום שבת לא הלכתי לעבוד היום.
"לא התכוונתי לשמלה!" מבטה של הג'ינג'ית נהיה עוין. "התכוונתי לכתר! מאיפה השגת את זה? זה כתר שישייך לכלת הנסיך!"
פאק, מה עכשיו אני עונה? זה לא טוב!!
"קיבלתי אותו מנער בלונדיני שפגשתי ליד חצר המלוכה." עניתי. זאת הייתה האמת, לא כל האמת אבל האמת.
"ומה בדיוק עשית בחצר המלוכה?" היא הקשתה עליי.
משכתי בכתפיי. :"טיילתי, למה? זה אסור?"
הג'ינג'ית באה להגיד עוד משהו אבל הגבר הראשון, נעמד שערו השני המתולתל הקיף את פניו והסתיר את עיניו. "קורטני, תעזבי אותה…" אמר "זה לא התפקיד שלנו לחקור אותה, חוץ מזה מי ישים לב זה כתר ישן שרק את יודעת עליו כנראה. הכתר של הנסיך רומיאו נראה אחרת לגמרי."
הוא הסיט את השער מפניו, עיניו האפורות הסתכלו עליי במבט שאומר 'אל תשימי לב אליה, היא סתם מעצבנת.'
ציחקקתי.
קורטני הפנתה את מבטה הקודר אליי, המבט צמרר אותי ומחק לגמרי את השעשוע שלי.
"טוב," המשיך השתני. "מכיוון שלא נתת לי להציג את עצמי קודם אני אציג את עצמי עכשיו. אני ג'ון ואלה קורטני טרסה וחוויאר. נשלחנו לכן על ידי המלך והמלכה כדי להכין אותך לבחירת החתן שלך." עכשיו הוא פנה אל אבא שלי. "אתה מוכן לצאת מכאן לכמה שעות?" שאל אותו.
לאבות היה אסור להיות נוכחים בזמן ההכנה.
בלי מילים מיותרות אבא יצא מהדלת, אחרי דקה שמעתי דהירות סוס. אבא הלך לטייל על פנג.
"את מוכנה?" שאל חוויאר.
הינהנתי.
הוא חייך. "אז בואו נתחיל."