אהבה של פעם בחיים-פרק 6

בפרקים הקודמים:
"עכשיו זה סופית ילדה בלי אבא" אמרתי השפלתי את מבטי ודמעות זלגו מעיניי.
"אלוהים אני כל כך מצטער, סליחה באמת סליחה" הוא ענה לי, האם זה דניאל דנינו או ששד טוב נכנס בו?
"דניאל דנינו נהיה חמוד פתאום או שנדמה לי?" שאלתי וגיחוך נשמע ממנו.
"תמיד הייתי אף פעם לא שמת לב" אמר והלך. הייתי בשוק עכשיו אני בטוחה ששד טוב נכנס בדניאל דנינו.

פרק 7:
'קמתי עם געגוע כואב והתפללתי יותר לא לראות את פניך אני שמח שיש לך אחד שדואג לך כמוני וסומך רק עליך'
שבוע עבר מאז הלווייתו של אבא ואני עדיין לא מצליחה למצוא את עצמי בעולם הארור הזה, השבעה עברה האנשים היו בכו קמו והלכו ועכשיו הם שחכו, אימא לא יוצאת מהחדר ונתי בוכה בלילות, אני וריי מפורקות. ודניאל דנינו נהיה חמוד באופן מפתיע.
אני קמה אחרי שבוע של הפסקה לבוקר חדש מחייכת את החיוך המזויף שלי שאומר שהכל בסדר, השעה עוד חמש וחצי בבוקר, השמש רק מתחילה לעלות.
קמתי מהמיטה מיואשת וחסרת כוחות והתקדמתי לכיוון האמבטיה אני ממש צריכה עכשיו מקלחת חמה וטובה זרם המים התחיל לנזול ולירן דנינו התנגן, זה בוקר מושלם חשבתי לעצמי.
השעה כבר הייתה שבעה ובשבילי זה היה רגיל להיות שעה וחצי במקלחת ולשיר את השירים של לירן דנינו מהסוף להתחלה.
התחלתי להתארגן זה מצחיק שעכשיו אנחנו כבר לא משפחת פשע, אני עוד סתם ילדה רגילה, יהיה משעממם לשמוע רק ליה רומארו ולא ליה רומארו בתו של ג'וני רומארו אחת מבין משפחות הפשע הגדולות בישראל.
התחלתי להתאפר עכשיו כבר אין בסיס ואין את המעבר יש רק את החובה.
אם לחשוב על זה ולא לחפש רק את הדברים הרעים בכל סיפור, אני מודה לדניאל על הערב שהיה לנו, שאם לא הוא לא הייתי מספיקה ללכת לאבא ולדבר איתו בפעם האחרונה.
אז לבשתי ג'ינס סקיני שחור חולצה לבנה ואולסטאר אפור.
"בוקר טוב" אמרתי לריי שישבה בסלון והסתכלה טלוויזיה ולמגה מהכוס האהובה שלה, היא הרימה את שתי אצבעותיה לעברי ולא הסיטה את מבטה מהטלוויזיה.
אני יודעת כמה קשה לה היא לא כמו אימא וכמוני היא מעודדת את כולם היא לא מראה כאב ורק כשכולם הולכים לישון היא מתחילה לבכות, היא לא מדברת עם אף אחד לא משתפת, היא רק מחייכת חיוך מאולץ שאומר "הכל בסדר".
"אימא לא יצאה?" שאלתי והכנתי לעצמי את כס השוקו והתיישבתי לידה.
"לא שמעת אותה בוכה כל הלילה?" ריי ענתה לי והנהנתי לשלילה.
"טוב את מוכנה?" היא המשיכה.
"אכן כן" צעקתי וקפצתי מן הספה, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. הגענו לבית ספר וכל אחת נכנסה לכיתה שלה, הכיתה הייתה ריקה יחסית הוצאתי את הספר האהוב עליי נשיקת צללים והמשכתי לקרוא מאיפה שנעצרתי.
"איך את?" הרמתי את מבטי מהספר וראיתי את דניאל, הוא הרים את התיק שלי מהכיסא שהיה לידי והתיישב.
"ממתי כל כך אכפת לך?" שאלתי בזלזול והפניתי את מבטי בחזרה לספר.
"בואי נפתח דף חדש" הוא אמר והרים את ראשי מהספר ומבטי ומבטו הצטלבו כאחד.
"ליה רומארו ודניאל דנינו בדף חדש, זה באמת נשמע לך הגיוני?" שאלתי כלא מבינה, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא הבנתי למה אני, לא הבנתי כלום.
"לי כן ולך?" הוא אמר ושלח את ידו לעבר ידי כנראה כדי ללחוץ אותה, צחקקתי בזלזול ושלחתי גם אני את ידו, אולי זאת תחילתה של ידידות נפלאה, לא חושבת…
רום וליאן נכנסו לכיתה ורצו לחבק אותי, הם היו איתי כל השבוע, כל דקה וכל שנייה, לא עזבו אותי לרגע הם בהחלט הבסטיות שלי.
"מה זה היה?" רום שאלה אותי והסתכלה על דניאל.
"בטח הוא קיבל מחזור או משהו וההורמונים משתלטים לו על הגוף והוא נהייה חמוד פתאום" עניתי וצחקתי מההסבר שלי.
"זה לא קורה הרבה, אבל קורה" ליאן אמרה והמשכנו לצחוק, אני באמת לא מבינה מה קורה איתו ,אני עדיין חושבת שנכנס בו שד טוב ואני לא יכולה לספר את זה לאף אחד כי אולי השד יבעל ויצא מהגוף שלו ודניאל יחזור להיות רעה ולא ממש באלי.
הצלצול השתמעה והמורה נכנסה לכיתה.
"ליה אני כל כך שמחה שחזרת, איך את?" היא שאלה אותי וכל הכיתה הסתכלה עליי, הייתי אמורה להגיד שאני עצובה כעוסה או בוכה כל לילה?
"יותר טוב" עניתי היא הנהנה לחיוב והתחילה לרשום על הלוח.
"אני צריך לדבר אתך" משך אותי דניאל לכיוון העץ בחצר לקראת סיום היום.
"זה שפתחנו דף חדש לא אומר שאנחנו החברים הכי טובים" אמרתי ונעמדתי מולו, הוא הוציא סיגריה והתחיל לעשן.
"לא בריא לעשן" המשכתי וקבעתי עובדה שהמורים חרשו עלייה.
"אף אחד לא אומר לי מה לעשות" ענה בלעג.
"הבנתי" אמרתי סובבתי את גבי והתכוונתי ללכת.
"אני רוצה שנחזור להיות חברים טובים" אמר, הייתי בשוק, זהו עכשיו סופית זה לא דניאל ואני צריכה לברוח.
"אתה הורג אותי באמת, עברו כמה שבעה שנים, שבעה שנים של שנאה הדדית, ילדה בלי אבא זוכר, זה שאבא שלי מת לא אומר שאני עכשיו הולכת להתחבר אלייך רק בגלל שאתה מרחם עליי, אתה עובד על עצמך, אתה משקר לעצמך שאתה רוצה אותי בתור החברה הכי טובה שלך, מה אתה צריך באמת?" צעקתי עליו עיניי נפתחו והתנשפתי קלות מכל הנאום שאמרתי, שום דבר לא הזיז לו הוא כיבה את הסיגריה וקם ממקומו.
"אני צריך את העזרה שלך" הוא ענה לי קלות, וואלה ציפיתי מדניאל נאום יותר ארוך משלי או סתם משפט שהוא היה נוהג להגיד כמו ילדה בלי אבא.
"למה שאני ירצה לעזור לך?" שאלתי אותו.
"אני נשבע לך את עוזרת לי ואני שוכח אותך ובחיים לא מתקרב לא אלייך ולא לחברות שלך" אמר, עסקה מעניינת מודה.
"במה אתה צריך עזרה?" שאלתי.
"מתמטיקה" ענה והוציא עוד סיגריה.
"סגרנו" נאנחתי קלות.