אהבה שחיה-פרק 1-עמוד 5.

הוא גם הזיל דמעה, התחבקנו. נלי הסתכלה עלינו בחיוך חם ואוהב, לרגע הרגשתי שהיא כמו אמא שלי.
"באמת, תלונו כאן, תהיו כאן כמה שתרצו. אני אסכים לכך, ממילא בעלי עזב אותי." גם פניה היו עצובות, הערב הזה היה כל כך עצוב. לא הייתי עצוב כמו שהייתי באותו ערב, מאז שאמא שלי עזבה.
הלכנו לישון, ובבוקר שקמנו הרחנו ניחוח מדהים של עוגיות שוקולד, אני וטומי קמנו, התלבשנו צחצחנו את השיניים, וישר הלכנו למטבח. "בוקר טוב טומי ודמיאן, קדימה שבו ותאכלו את העוגיות המפורסמות שלי, הן כל כך טעימות, אני מבטיחה לכם."
היא הסתכלה עלינו, והתבוננה בנו. לקחנו עוגייה אחת, ושנינו קרצנו זה לזה.
"העוגיות אדירות." אמרתי לה בפה מלא עוגיות קטנות. "בתאבון, אכין בשבילכם עוד כשתחזרו מן הקולג'." היא חייכה אלינו בחיוך רב, ואנחנו יצאנו לתחנת האוטובוס, עמדנו וחיכינו.
אני וטומי שתקנו, לא היה לנו כל כך על מה לדבר, אבל מצד שני אני רציתי לדבר איתו. להגיד לו הכל, להגיד לו שאני גם אוהב אותו. אבל תמיד הפחד הזה, שמה תהיה התגובה שלו, הייתה בי.
האוטובוס הגיע, ואני וטומי נכנסו אליו, ישבתי במקום אקראי, וטומי ישב מאחורי. כעבור כמה תחנות, גם דמי נכנסה, היא ישבה לידי. "היי …" אמרתי לה בחוסר חשק.
"מה קרה דמיאן?" היא הסתכלה, היא הבינה שמשהו קרה. לפחות אחר כך היא אמרה לי את זה.
"נו כלום לא קרה…" ניסיתי להתחמק ממנה, אבל היא עמדה שלה, ורצתה לדעת מה קרה, טומי לחש לי באוזן, שאספר לה. באותו רגע, ידעתי שהוא סומך על דמי, ואני מניח שלא יהיו יותר מריבות.
"אבא שלי סילק אותי מהבית, זה מה שקרה אוקיי?" כמעט כל האנשים שבאוטובוס הסתכלו עלי בצורה מוזרה, אז צעקתי את זה, מי ישמע. נמאס היה לי מהכל.
נמאס לי מאבא שלי, נמאס לי מהצרות שהכנסתי את עצמי אליהם, נמאס לי להתגעגע לאמא שלי כל לילה. דמי חיבקה אותי, והיא הייתה שם בשבילי. טומי היה קצת פחות, אבל אני מבין אותו, הוא גם מתגעגע להורים שלו, שנסעו ללונדון ונטשו אותו פה בטקסס. גם אני הייתי כועס על כך.
הנחתי את ראשי כלפי ראשה של דמי, וכל הנסיעה עד לקולג' ישנתי, ישנתי ודמעות נזלו מעיניי, כך דמי לפחות סיפרה לי.