אהבה שחיה-פרק 1-עמוד 4.

אני הייתי מופתע כל כך, אז רגע, אולי זה נכון? חשבתי לעצמי. שניות ספורות לאחר הנשיקה אבי נכנס.
"שומו שמיים, יש ילד גיי בבית." מאותו רגע, ועד היום, אבי שונא אותי, לפחות לא מעריך, מכבד, לא נותן עזרה, הוא הפך לאבא הנורא ביותר שאפשר לקבל. ואני הרגשתי כל כך מתוסכל, כי אחרי הכל, טומי אוהב אותי, ואני חושב שגם אני אוהב אותו, אבל אצל אבי? נטיות מיניות אחרות, הן אסון.
"אבא, לא, תבין אותי" התחלתי לגמגם, וטומי נראה נבוך.
"ואתה, אתה תעוף מפה." הוא הצביע על טומי. "לא אבא, הוא לא יעוף מכאן." עמדתי לשלי ואמרתי לאבי, אחרי הכל טומי אוהב אותי, ולא אנטוש אותו.
"שניכם, תעופו מהבית הזה. בתקווה שתמצאו בית מחסה לגייז." אבי צעק עלינו, ואני התחלתי לריב איתו על זה, אבל כמובן, שהוא עמד על שלו, אבי עקשן כמו פרד.
התחלנו לארוז את הדברים שלנו, בעצבות. כל הקולג', כל התקופה הזו נהרסה לי, וראו את זה בציונים שלי, סיימנו לארוז, ויצאנו. עכשיו אני כל כך מבין, את החשיבות של אמא שלי, הייתי צריך לעבור איתה, ולא להישאר עם אבי, אבל דברים קרו, וכבר אי אפשר היה לחזור אחורה.
כשיצאנו מהבית, הסתכלתי על הסוסים שלי, כל כך רציתי להנות מהם עוד. הרחובות היו חשוכים, השעה הייתה 11 בלילה, ואני וטומי קפאנו מקור.
הלכנו בשביל הליכה, וחפשנו בית לישון בו, ויש נזכרתי במשפחת דגסרד, המשפחה שתמיד מאחרת אנשים בלילה, כאלה הם, טובים וחמי לב. נקשתי על הדלת, וגברת נלי פתחה אותה.
"נלי, אני וחבר טוב שלי רוצים לישון כאן הלילה, את יכולה אולי לארח אותנו?" הבטתי בה בעיניים תמימות. היא הנהנה, והובילה אותנו לחדר האורחים.
"אתם יכולים להישאר כאן, כמה שתרצו." היא אמרה בחינניות והיא חייכה.
"תודה רבה." שנינו ענינו לה, וכשהיא יצאה מהחדר התחלתי לבכות, איבדתי את הכל. את אמא שלי, את הבית שלי, את הסוסים שלי, ואת אבי.
"היי … תירגע דמיאן, אני פה איתך, לטוב ולרע." טומי ניסה לעודד אותי.