אהבה שחיה-פרק 1-עמוד 1.

זה קרה בשנה שעברה, כשבאתי לראיון עם מנהל הקולג' בעיר שלנו.
זה היה הקולג' היחידי במחוז שלנו, וגם הוא היה רק לעשירים.
אני דמיאן. אני הבן היחיד של אבא שלי, אמא שלי עזבה לניו יורק, ואני נשארתי עם אבי במדינה שלנו טקסס.
אבי נותן לי הכל, הוא האבא שכל ילד היה רוצה, אבא שבאמת מסור, ואני חושב שאני יודע מה הסיבה, אבל זה לא משנה בכלל.
בכל מקרה, כשנכנסתי לחדר המנהל, המנהל הסתכל עלי בצורה שנונה, ולא התעניין בי יותר מדי.
"שם?" הוא שאל אותי בחוסר רצון, הוא היה מנהל עבה קרס, והיה לו מבט עצוב.
"דמיאן." עניתי לו במהירות, ידעתי שאם אתחכם, לא אתקבל לקולג' הזה.
כך אבי לפחות אמר.
"לבני קראו דמיאן." הוא מלמל והסתכל על התמונה שהייתה מאחוריו.
הוא הסתובב שוב, ושאל אותי עוד מספר שאלות.
"למה אתה חושב שמתאים לך ללמוד פה?" זו הייתה השאלה האחרונה שהוא שאל אותי, ואני שתקתי, הוא הסתכל בי והאיץ בי, ובסופו של דבר עניתי לו.
"אני חושב שאני מתאים לפה, כי אני ילד שיודע לחשוב מחוץ לקופסה, וזה מה שאתם מחפשים, אבל אני פה לא רק בגלל זה."
אמרתי לו, והוא התבונן בי בפעם הראשונה בהתעניינות, מאז הראיון התחיל.
"אז יש עוד סיבה מסויימת שאתה פה?."
"כן, אבל בבקשה אל תספר." אמרתי לו בחשש, ואמר לי שהוא מבטיח לי שלא יספר, הרגשתי הקלה והתחלתי לספר לו.
"אני כאן, כי אני רוצה ללמוד מוזיקה בצורה נורמלית, אבי לא מרשה לי לנגן בבית, אבל אני יודע לנגן על שני כלים." אמרתי לו בהקלה, הוא הבין, ואמר שזה בסדר.
"כאן הראיון תם, בעוד כשבועיים נחזור אלייך דמיאן." הוא אמר לי וחייך, ואני יצאתי מהחדר.
ראיתי את אבא שלי מחזיק אצבעות, הוא לא הבחין בי בדקה הראשונה שהייתי שם, אך כשנופפתי לו הוא שם לב.
"נו דמיאן, איך היה?" הוא שאל בהתרגשות, טוב, איפשהו אני מבין אותו, אני הבן היחיד שלו והמלומד שלו, אבי בעצמו לא אדם מלומד.
"אבא, הלך לי די טוב, אני חושב שהמנהל מרוצה." עניתי לו וטיפה רעדתי בקולי, לא סיפרתי לאבי על עניין המוזיקה.