אהבה שאינה תלויה בדבר – פרק 4 –

כשהבין שהביך אותי החל לגחך – כהרגלו, וחזר למקום ממנו בא, לא לפני ששב על צעדיו ואמר לי בקריצה " אחרי האירוע את מוזמנת לבוא לאורווה."

~~~~~~~~~

הוא הזמין אותי לבוא לאורווה? לראות אותו? לבד?!
לרגע שכחתי איך נושמים. לא הבנתי למה המילים שלו מערערות אותי כל כך. הוא בסך הכל זר מעצבן…. לא?
התייצבתי חזרה במקומי, מנסה לנשום באופן סדיר, והמתנתי לאורחים הראשונים לערב זה.
יכולתי לראות זוג צעירים מלכותיים יוצאים מלימוזינה מדהימה, בעוד הגבר תומך באשתו ככל הנראה, ועוזר לה לצאת מהלימוזינה. מתי לי תהיה אהבה כזו?
"ערב טוב" איחלתי בחיוך רחב ככל האפשר, "אתם רשאים להיכנס אל אולם הנשפים".
הזוג חייך אליי וצעד אל עבר האולם הגדול.
כך הגיעו להם עוד ועוד זוגות, כולם מחוייכים, שמחים כאילו זהו היום המאושר בחייהם.
הסתכלתי ברשימה שנחה לה בין ידיי. כולם הגיעו חוץ מ…….. חוץ מהאורח הכי חשוב הערב! הנסיך ניקולאס! ג'ורג'יה תהרוג אותי…..
אבל מה אני יכולה לעשות? כאילו זה תלוי בי אם הוא הגיע או לא….
אין לי סיבה להיכנס ללחץ….נכון?
הרגעתי את עצמי לאט, וזו הסיבה שלא שמתי לב לנוכחותה של ג'ורג'יה מאחוריי. "כולם כאן?" שאלה אותי בעצבנות. "אמממ… כן, כולם חוץ מ…" מלמלתי. "כולם כאן או לא?" שאלה לאחר שלא הבינה את תשובתי. "כולם כאן חוץ מהנסיך" עניתי במהירות. ג'ורג'יה פתחה את עיניה בצורה מפחידה, ולפתע נראתה כאילו היא עומדת לקבל התקף לב. הושבתי אותה במהירות על גרם המדרגות. "תגידי לי שאת צוחקת קייט… תגידי לי שאת צוחקת ולא ארגנתי את כל האירוע הזה לחינם!".
אף פעם לא ראיתי את ג'ורג'יה ככה. היא נראתה ממש מובסת. יכולתי בקושי להסתיר את החיוך שעלה בין שפתיי. מגיע לה להרגיש מדי פעם איך זה כשלא מקבלים תמיד את מה שרוצים.
"קייט," אמרה לי לפתע בקול ענייני וקמה על רגליה, "תעמדי עכשיו בחוץ ותמתיני לו. ואת לא נכנסת הביתה עד שאת לא מביאה לי אותו. את שומעת?!" צעקה עליי.
ידעתי שאיכשהו האשמה תיפול עליי.
יצאתי החוצה בגרירת רגליים לאחר שניגבתי את הרוק שעף על פניי מפיה של "הגברת ג'ורג'יה".
למה היא לא מצליחה לדבר בלי לירוק?
עמדתי ליד שער האחוזה, מחכה לנסיך הזה שיבוא ויגאל אותי מייסוריי.
עמדתי שם חצי שעה, ואז שעה, ואז שעה וחצי, והוא עדיין לא הגיע!
התחלתי כבר ממש להתעצבן, עד שראיתי מרחוק אורות המסמלות הגעה של מכונית.
המכונית נעצרה ממש לרגליי.
מושב הנהג נפתח ויצא ממנו מישהו פשוט…..חלומי.
הבנתי שזהו ככל הנראה הנהג של הנסיך, אז הרשיתי לעצמי להוציא עליו קצת קיטור…
"אתה לא חושב שזו קצת חוצפה?" שאלתי ולא הפסקתי לדבר, "זה נכון שאתה הנהג של הנסיך, וכן, הוא לא 'בן אדם רגיל' למרות שאני לא ממש מבינה למה, אבל בכל מקרה, אתה לא חושב שזו חוצפה לתת לכל כך הרבה אנשים לחכות רק לו? אתה בתור הנהג שלו אמור לדאוג לכך שהוא יגיע בזמן… לא?". לאחר שסיימתי לדבר בשטף, ראיתי חיוך בין שפתיו.
הוא כל כך מושלם. אבל אני לא אתן לכך להשפיע עליי. אבל איך יכול להיות ש-הנהג- של הנסיך כל כך מושלם? אם זה כך, מעניין איך הנסיך נראה…
"אני לא ממש הנהג של הנסיך," התחיל לומר בקול מתוק, "אני הנסיך, למרות שאני לא אוהב לקרוא לעצמי כך. את יכולה לקרוא לי ניק."
הוא הנסיך? לא!! עכשיו הוא יגיד לג'ורג'יה שדיברתי אליו בצורה כל כך בוטה? זה הסוף שלי. הרגשתי איך הגוף שלי צונח אל הרצפה. ניק ראה זאת ותפס אותי במהירות.
"את בסדר?" שאל. התבוננתי לו בעיניים. עיניים כחולות וטובות. למה הוא כל כך יפה?
"כן… הכל בסדר. למה שאני לא אהיה בסדר כשאני צריכה לחגוג את יום ההולדת ה-16 שלי בתור משרתת במקום עם האנשים שאוהבים אותי שהם בעצם….אף אחד!" זעקתי והתיישבתי על אחד הספסלים שהיו לידי.
ניק התיישב לידי והניח את ידו על כתפי. "אני מצטער.. לא ידעתי. אני במילא מאחר באופן שמבייש אפילו אותי, כך שאין טעם כבר להיכנס לאירוע. מה את אומרת שניסע לחגוג לך את יום ההולדת כמו שצריך? יום הולדת 16 יש פעם בחיים" אמר לי בקריצה. הסתכלתי עליו בעיניים לחות ומרוחות באיפור.
"באמת? אתה באמת מוכן לפספס את האירוע של השנה בשביל לחגוג יום הולדת למישהי שרק הכרת?" שאלתי בהפתעה.
"לפעמים ההרגשה הזאת שמשהו גדול בדרך, עולה על הרציונאליות," ענה לי, "ועכשיו? אני לא רואה משהו יותר טוב לעשות מאשר ללכת איתך ולחגוג. מה את אומרת?".
"טוב אם ככה אז…. בטח." עניתי בחיוך והלכתי אחריו אל המכונית. אם כבר שברתי את החוקים ודיברתי אליו מקודם בגסות, ולמרות הכל הוא מוכן להיות כל כך נחמד, למה שאסרב?
לפני שפתח לי את הדלת שליד מושב הנהג, הוא הביט בי מקרוב ושאל "רק איך קוראים לך? נראה לי שזה המידע המינימלי שאני צריך לדעת עלייך לפני שניסע."
"קייט" עניתי בחיוך.
"שם יפה קייט." אמר לי בעוד הוא מלטף את לחיי הימנית. הרגשתי איך הדם עולה לי לראש, ועוד לפני שהספקתי להתאושש הוא פתח לי את דלת המכונית בכדי שאכנס.
כשהתיישבתי עבר לי בראש לרגע אדם, שהזמין אותי לבוא אליו לאורווה אחרי האירוע.
טוב נו…. הוא יבין.