אהבה ראשונה (סיפור קצר)

הוא אהב אותה.
הוא לא יכול היה להסביר למה הוא אוהב אותה, למה הוא מאוהב בה, איך זה ייתכן שהיא שברה את חומותיו כאילו הן היו רק זכוכית? איך זה ייתכן שהוא הרגיש חוסר ביטחון כמעט משתק כשהיה לידה? למה לעזאזל היא השפיעה עליו בצורה הזאת? ולמה לעזאזל הוא לא יכול היה לקרוע את עצמו מהקשר הזה?
לעיתים הוא לא היה מזהה את עצמו לידה; זה היה כאילו הוא בן אדם אחר כשהיה איתה, והוא לא ידע אם הוא אהב את הבן אדם הזה.
אבל לא ניתן היה להכחיש את העובדה שהוא אהב אותה. אהב אותה במשך שנים, גם כאשר היא הרחיקה אותו מעליה, וגם כאשר היא חייכה אליו ברוך; גם בימים שהוא רצה להרוג אותה וגם בימים שהוא הדחיק את המחשבות שלו עליה.
אולי זה היה החיוך שלה, חיוך כמעט תמים מדי, אולי זה היה הכנות הברוטאלית שאפפה אותה, ואולי זה היה הצחוק המתגלגל שלה מכול שטות.
אולי זה לא היה משנה בסופו של דבר.
היא היתה יותר מדי מורכבת אך יחד עם זאת שקופה ברגשותיה, היא דרשה יותר מדי אך אף פעם לא ציפתה לקבל את רצונה. היא היתה לא החלטית, ישירה, לעיתים אף בוטה, אך תמיד עדינה וצנועה. היא ידעה שהיא פוגעת בו והיא שנאה זאת; הוא ראה אותה מנסה להיות כנה איתו, ידע שהיא נפגעת כשהוא נפגע אך לא הצליחה לעצור בעצמה.
היא לא יכלה לעצור את הרגשות שלה מלהתפרץ. היא היתה כמו פצצה מתקתקת והוא שנא את זה.
ואז היא הופיעה בפתח דלת חדרו בלילה חם במיוחד, באמצע חודש אוגוסט. הוא לא ראה אותה כמעט שנה שלמה, אך זה לא מנע מהרגשות שלו להתפרץ באותה עוצמה כמו בפעם הראשונה שהיה איתה. הוא שנא את זה.
"היי," היא אמרה לו. קולה היה קטן, כאילו היא לא בטוחה במעשיה.
"היי…" הוא השיב לה.
"אני יכולה להיכנס?" היא שאלה.
הוא רצה להגיד לה לא, הוא ידע שהוא עומד להתחרט על זה, שהוא עומד להיפגע ממנה שוב, אבל במקום זה הוא מצא את עצמו אומר, "כן…"
היא פסעה אל תוך החדר באיטיות ובחנה אותו. הוא סגר את הדלת מאחוריה; היא היתה בסערת רגשות והוא ראה זאת.
"שינית את החדר שלך…" היא אמרה.
"שיניתי המון דברים מאז שהיינו ביחד." ענה.
היא התיישבה על מיטתו והביטה בו.
"את בסדר?" שאל והמשיך לעמוד במקומו.
היא חייכה בעצבות והשפילה את עיניה בהינד ראש ואז התחילה לבכות. היא הרימה את כפות ידיה אל פניה ובכתה.
הוא ניגש אליה והתיישב לידה.
"אני מצטערת…" אמרה לאחר כמה דקות שבהן המשיכה לבכות.
"על מה?"
"אתה בטוח שונא אותי…"
"אני לא שונא אותך." אמר לה.
"אני פשוט-" היא השתתקה לשנייה והרכינה את ראשה. "אני צריכה מישהו הלילה." אמרה.
"ואני ברירת המחדל שלך?"
היא הרימה אליו את מבטה ושמה את אצבעותיה על צווארו בליטוף. "אתה אף פעם לא ברירת מחדל."
עיניה החומות נעצו בו מבט משתוקק, רגליה התחככו בשלו והוא הרגיש את אצבעותיה אוחזות בעורפו; עיניה דילגו אל שפתיו והוא הרגיש את הבל פיה על פניו.
היא קרבה את פניה אל שלו ונישקה אותו. הוא יכול היה להרגיש את דמעותיה המלוחות בתוך פיו; היא משכה אותו אליה ורגליה התעטפו סביבו.
הוא רצה לדחות אותה, להגיד לה ללכת, שהיא פגעה בו מספיק; הוא לא רצה לעבור זאת שוב.
אבל ההתנגדות שמוחו דרש ממנו לעשות התפוגג כלא היה כשהרגיש במגעה.
הוא מצא את עצמו משכיב אותה במיטה כשהוא מעליה והיא מהדקת אותו אליה בשעה שלשונה מלטפת את שלו בתשוקה גוברת. הוא נישק את צווארה וטעם העור שלה היה כטעם משכר עבורו.
הוא רצה אותה. הוא תמיד רצה אותה. היא היתה עקב האכילס שלו.
אולי אנחנו לעולם לא מתגברים על האהבה הראשונה, על התמימות שמאפיינת אותה, על העוצמה הטהורה שאופפת אותה, אולי אנחנו לא אמורים להתגבר עליה, אולי היא אמורה להיות חרותה בנו עמוק, וצרובה בתוכנו ככוויית קור שנשארת בסופו של דבר כצלקת.
וכאשר הוא שכב שם לידה, כשזרועותיו עוטפות את גופה העירום שהיה מכורבל בתוך זרועותיו כמבקשות מחסה, הוא ידע שהיא עומדת לעזוב אותו שוב, שהיא שבורה מדי בשבילו, שאולי היא אף פעם לא עומדת להיות מספיק שלמה עבורו.
אבל לפחות באותו רגע היא היתה שלו, באותו רגע היא החליטה להתמסר אליו באופן מוחלט, גם אם הרגע הזה עמד להיעלם בהרף עין כלא היה והוא עמד להישאר שם תלוי באוויר עטור בכמיהה וערגה, בהשתוקקות וציפייה, אך בסופו של דבר שבור.
בדיוק כמוה.