אין לי אהבה קטנה לתת לך– פרק ראשון

זה היה בוקר רגיל השעה הייתה 06:30 ,הציפורים צייצו מחוץ לחדרה של ברברה כמו כל בוקר
ומייריה נכנסה לחדר והסיטה את הוילון, קרן אור נכנסה לחדרה של ברבי ומייריה התיישבה לידה
"בוקר טוב ילדתי…" אמרה מייריה ונתנה לברבי נשיקה חמה במצח וליטפה את פנייה
"את ישנה כמו נסיכה,הנסיכונת שלי…".אמרה מייריה וברבי פתחה עיין אחת "בוקר?" שאלה ברבי
ומייריה חייכה והנהנה בראשה. "איך ישנת?" שאלה מייריה "מצויין… כמו תמיד" אמרה ברבי בפיהוק וקמה מהמיטה "הכנת לי אמבטיה?" שאלה ברבי בקול מפונק "כן קטנטונת שלי ,איך שאת אוהבת…מה את רוצה לאכול?" שאלה מייריה "כלום,רק מיץ תפוזים…" ענתה ברבי "זהו??, את לא אוכלת כלום בזמן האחרון…" אמרה מייריה "אני לא רעבה, אני יואכל יותר מאוחר עם דני…" אמרה ברבי ומייריה הסתכלה עלייה ונשמה עמוק ברבי באה להיכנס לחדר האמבטיה שבחדרה ולפתע הסתובבה ושאלה את מייריה: "ההורים שלי התקשרו?" "עדיין לא,רק אתמול בלילה דיברת איתם ,הם התקשרו יותר מאוחר הם בטח לא רוצים להעיר אותך…" ענתה מייריה בחיוך וברבי הנהנה בראשה בעצב ובאה להיכנס לחדר האמבטיה
שלפתע צלצל הטלפון ומייריה פנתה כדי לענות אך ברבי הקדימה אותה,קפצה על המיטה ולקחה את הטלפון במהירות
"הלו, מי זה?" שאלה ברבי ומייריה יצאה מהחדר בעודה צוחקת
"בוקר טוב נסיכה שלי… איך ישנת?" שאל פרננדו "אבא.. איך מתגעגעת אליכם, ישנתי מצויין
איך אתה ואמא?" שאלה ברבי "מצויין קטנה שלי אבל אנחנו מתגעגעים אלייך מאוד" אמר פרננדו
"אז תבואו לפה, גם אני מתגעגעת אליכם לא ראיתי אתכם חודשיים מהפעם שעברה שביקרתי בספרד…"
אמרה ברבי "נסיכה את יודעת שאנחנו לא יכולים לבוא ,יש לי מדינה על הכתפיים.." אמר פרננדו וברבי צחקה ושאלה "אז איך אני יראה אתכם?" "תבואי את לפה…" אמר פרננדו "אבל אבא… מה עם החנות?" שאלה ברבי "דניאלה נמצאת היא יכולה להשגיח עלייה,היא מאוד אחראית…" אמר פרננדו "טוב אני ישאל אותה…" אמרה ברבי "איפה אמא?" היא שאלה "היא מתקלחת, אז את באה בסוף?" שאל פרננדו "כן" אמרה ברבי בשמחה "טוב אז תבואי מחר אני ישלח לך את המטוס.." אמר פרננדו
"לא אבא אני באה שבוע הבא בדיוק אני צריכה לסדר כמה דברים בחנות ,ואני לא רוצה לבוא במטוס לבד אני משתעממת…" אמרה ברבי "טוב קטנטונת תבואי איך שבא לך אני לא מפסיק להתגעגע" אמר פרננדו "גם אני, אבא אני חייבת ללכת אני צריכה כבר להתקלח וללכת לחנות" אמרה ברבי "טוב קטנטונת שלי תיהני ותמסרי ד"ש למייריה…" אמר פרננדו "טוב אני ימסור ותן לאמא נשיקה ותגיד לה שאני אוהבת אותה… " אמרה ברבי וניתקה
כשהם סיימו לדבר ברבי נכנסה לאמבטיה ואחרי כ-40 דקות היא יצאה ולבשה גופיה לבנה,מכנס קצר בצבע בז' ונעלי עקב גבוהות בצבע לבן. היא התאפרה כמו כל בוקר ואספה את שערה לקוקו גבוה בצד,בעוד שערה הזהוב והיפה נשפך על החלק הקדמי של גופה.
היא ירדה במדרגות באלגנטיות ובעדינות שאפיינה אותה,תמיד..
מייריה הסתכלה עלייה מלמטה במבט מעריץ וחייכה "בתי את דומה למלאך…" אמרה מייריה "תודה ננה" אמרה ברבי ונתנה לה נשיקה במצח. שניהם התקרבו לעבר שולחן האוכל שכבר היה ערוך יפה ,כמו כל בוקר בזכותה של מייריה. "העלמה דניאלה צריכה להגיע נכון?" שאלה מייריה "כן כל רגע…" אמרה ברבי "בסדר… בואי תאכלי נסיכה שלי…" אמרה מייריה "רק אם גם את…" אמרה ברבי וחיבקה את גופה העגלגל של מייריה מאחורה "לא קטנטונת אני אוכלת מאוחר יותר…" אמרה מייריה "בקשה…" אמרה ברבי וחייכה את החיוך המלאכי שלה,זה שמייריה לעולם לא יכלה לסרב לו. מייריה חייכה ושינהם התיישבו "זהו??" שאלה מייריה כשראתה שברבי לוגמת רק מהמיץ "כן אני לא רעבה כבר אמרתי לך אני יאכל מאוחר יותר…" אמרה ברבי "מבטיחה?" שאלה מייריה בהרמת גבה "כן ננה" אמרה ברבי ונישקה את ידיה של מייריה "ברבי…" אמרה דניאלה שרק הגיעה "דני…" אמרה ברבי קמה ושנהם התחבקו "שלום עלמתי…" אמרה מייריה "נו תפסקי לקרוא לי ככה כל בוקר אותו דבר…" אמרה דניאלה ומייריה חייכה. היא באמת אהבה אותה אבל היא לא כ"כ הכירה אותה,רק שהיא חברה הכי טובה של ברבי. "בואי תאכלי…" אמרו ברברה ומייריה יחד ודני צחקה "כבר אכלתי" אמרה "טוב אז נלך?" שאלה ברבי ודני הנהנה "ביי ננה" אמרה ברבי ונתנה לה חיבוק ונשיקה "ביי מייריה" אמרה דני ונתנה לה נשיקה בלחי. "ביי חמודות תשמרו על עצמכן" אמרה מייריה וברברה ודניאלה יצאו

"תפסיקו לרוץ.." צעק לואיס בצחוק בכול הבית בעודו רודף אחרי 3 אחיו הקטנים… "לא רוצים" צעקו שלושתם ביחד והמשיכו לרוץ "איי תפסתי אותך…." אמר לואיס לאחותו הקטנה הוא הרים אותה והתחיל לדגדג אותה, "לא… תפסיק" צעקה רנטה בעודה צוחקת מהדגדוגים "אז את באה?" שאל לואיס והפסיק לדגדג אותה ,אמ… כן" אמרה רנטה "טוב אז חכי פה, אני יביא את האחים השובבים שלך…" אמר לואיס וקם מהספה במהירות , "הנה הם…" אמרה רנטה בקולה העדין והצביעה אל מאחורי הספה שהייתה מולם אך די רחוקה… לואיס הסתובב וראה את שני אחיו התאומים בני ה6 פדרו ופרננדו מנסים להתחבא מאחורי הספה אך ללא הצלחה בגלל הצחקוקים שלהם, הוא חייך והתקדם לשם באיטיות ,"איך??" שאל לואיס את עצמו כשראה שמאחורי הספה אין אף אחד , הוא הסתכל למול וראה שגם רנטה לא שם
"הם בטוח יצאו לחצר, להורים…" אמר לואיס והלך לשם.. "הנה הם…" אמר לואיס לעצמו כשראה 3 זוגות רגליים קטנטנות ו2 של מבוגרים *אבל למה הם שוכבים שם* חשב לואיס הוא הגיע למולם והיסתכל עליהם עם דמעות בעניים "לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא…" צעק לואיס כשראה שהוריו ושלושת אחיו הקטנים מדממים….
לואיס קם בבהלה והתנשף במהירות ,שוב הוא חלם את אותו הסיוט הנוראי שיש לו כול לילה, מאז אותו יום נורא… הוא הסתכל בשעון, השעה הייתה 06:50. הוא נאנח והושיט ידו לעבר התמונה שהייתה ליד מיטתו והסתכל עלייה בעצב עמוק.
מאז שהוריו ואחיו נהרגו הוא הרגיש שאין לו יותר בשביל מה להתעורר בבוקר, בשביל מי לחייך למי להגיד בוקר טוב , הוא כבר ניסה להתאבד פעמיים אך תמיד מישהו הגיע בזמן והציל אותו….
"למה דווקא אתם הייתם חייבים ללכת לי… אני כ"כ מתגעגע אליכם" אמר לואיס בקול שקט ודמעות בצבצו מעיניו הירוקות והיפות. הוא ליטף את התמונה והחזיר אותה בחזרה לשידה לואיס קם מהמיטה והלך לארון שהיה לחדרו במהירות נכנס לחדר האמבטיה המפואר שהיה בחדרו. כעבור חצי שעה הוא יצא ולבש חולצה מכופתרת אדומה ומכנסיים שחורים הוא התיישב על המיטה ונעל את נעליו כשהוא סיים הוא התכופף מול השידה והתמונה שעמדה שם, הזכירה לו את הזמנים הטובים ,לפני התאונה הארורה.הוא נישק אותה והקריב אותה לליבו "אני עוד יגיע אליכם…" אמר בשקט "אני מבטיח.." המשיך והניח אותה על השידה בחזרה.הוא דחף את הארנק שהיה שם לכיסו,ויצא מהחדר ומהבית במהירות לעבר רכבו.

נטלי נכנסה לחדרה של בת דודתה ולנטינה, אחרי שהיא התארגנה והתלבשה , היא לבשה חצאית מיני חומה ,נעלי עקב שחורות וגופייה שחורה, שערה האדום והבוהק היה פזור לאורך גבה.
"ולה את ערה?" שאלה נטי וולה לא ענתה "נו ולה.. קומי כבר" אמרה נטי וולה עדיין לא ענתה, נטי חייכה חיוך ממזרי וירדה למטה במהירות אחרי 2 דקות היא חזרה עם כוס מיים ביד.
היא התקרבה לולנטינה באיטיות ובלי רעש ושפכה על פנייה חצי מהכוס וולה קמה בבהלה בעוד צחוקה המתגלגל של נטי נשמע ברחבי החדר "אוף… משוגעת מה את עושה?" שאלה ולה שעמדה על מיטתה הגדולה נטליה לא ענתה ורק חייכה חיוך מתוק ומלאכי ולה זרקה עלייה 2 כריות ורצה במהירות לארון בגדים הוציאה משם בגדים ונכנסה לחדר האמבטיה שהיה בחדרה בעוד נטליה צוחקת.
נטי נשכבה על מיטתה של ולה כשפנייה מופנות לכיוון הדלת ,היא הסתכלה על התמונה של דודיה בעצב והרימה אותה "אם רק ידעתם כמה אתם חסרים לי… וגם לולה,אין יום שהיא לא נזכרת בכם
מאז התאונה האכזרית הזאת שקרתה…" אמרה ולה בשקט וליטפה את התמונה.
היא החזירה אותה למקומה והתיישבה על המיטה. אחרי 20 דקות ולה יצאה
היא לבשה מכנס שחור קצרצר גופייה חומה ונעלי עקב שחורות וגבוהות
שערה השחור היה אסוף בקוקו גבוה וכולו התפזר על כתפייה הדקיקות… והיא התאפרה קלות
"סוף סוף יצאת…" אמרה נטי בציניות "לך צריך לחכות יותר…" אמרה ולה וזרקה עלייה עוד כרית "זה כאב…" אמרה נטליה וולה חייכה "יאללה בואי…" אמרה נטליה וקמה מהמיטה " טוב שנייה…" אמרה ולנטינה והתיישבה על ברכיה מול השידה שהייתה מונחת עלייה התמונה של הוריה.
ביד אחת היא הרימה את התמונה של הוריה והסתכלה עלייה בעצב, בעוד הדמעות מבצבצות מעיניה ומאיימות לצאת… היא הסתכלה עמוק בתמונה וכעבור מס' שניות עצמה את עיניה ומלמלה משהו שנטליה לא יכלה להבין היא נישקה את התמונה והצמידה אותה קרוב לליבה נטליה כבר לא יכלה לסבול את זה,היא שנאה לראות את חברתה הטובה ,בת דודה,אחותה בנפש מתייסרת ככה. נטליה ניגבה את הדמעות שזלגו מענייה, וחזרה להיסתכל על ולנטינה היא התקרבה עלייה בצעדים אטיים לקחה את התמונה מידה והחזירה אותה לשידה. "בואי נרד…" אמרה נטליה ועזרה לה לקום אך ולה לא זזה
"בואי כבר…" אמרה נטליה בבכי וולה קמה וחיבקה אותה חזק "אני כ"כ מתגעגעת אליהם…" אמרה ולה בעיצומו של חבוק, "אני יודעת… אבל לא יעזור אם תמיד תיבכי… את זוכרת שתמיד כשהיינו קטנות הם אמרו לנו שהם לא רוצים לראות אותנו בוכות?" שאלה נטליה וליטפה את פנייה העדינות של ולנטינה "כן…" אמרה ולנטינה בחיוך עצוב ונזכרה בכול הפעמים שהיא ונטליה היו רבות ובוכות והוריהם היו אומרים להם את זה "בואי אני אסדר לך את האיפור ונרד…" אמרה נטליה ואחרי 10 דקות שיניהן ירדו… "בוקר טוב נסיכות" אמרו ארתורו ופאולה ביחד ובחיוך שראו את נטליה וולנטינה יורדות מהמדרגות בחיבוק "בוקר טוב" אמרו ולנטינה ונטליה ביחד ונתנו לארתורו ופאולה נשיקה במצח "איך ישנתן?" שאל ארתורו בעוד נטליה וולנטינה יושבות סביב השולחן "מצויין" אמרו שניהם בחיוך
"גברת להגיש עכשיו?" שאלה אחת המשרתות את פאולה "כן" אמרה פאולה
והטלפון צלצל "הגעתם לבית משפחת פריירה,את מי אתם צריכים?" שאלה המשרתת ברשמיות "את ולנטינה או נטליה…" אמר אנדרס והמשרתת העבירה את הטלפון לולנטינה:
ולנטינה:פה…
אנדרס: ולה,מה קורה?
ולנטינה: אנדי…הכול בסדר,מה איתך?
אנדרס: מצויין, אנחנו באים עוד 10 דקות בסדר?
ולנטינה: אוקי, אנחנו מחכות
אנדרס: סבבה, ביי
ולנטינה: ביי
-השיחה נותקה-
"מי זה היה?" שאלה נטליה "אנדרס…" אמרה ולנטינה וליבה של נטליה החל לפעום בחוזקה,כמו משוגע היא חשבה שעוד שנייה הוא יתהפך
"הכול בסדר?" שאל ארתורו ששם לב להבעת הפנים של נטליה והיא הנהנה לחיוב , ולנטינה שמה לב ושלחה יד מרגיעה לידה של נטליה שהייתה מולה
ונטליה חייכה חיוך קטן

"מה קורה?" שאל אנדרס כשראה שלוס עומדת במסדרון ומסתכלת בחיוך עצוב על תמונה ענקית שהייתה שם "כלום.." ענתה לוס ואנדרס פנה להסתכל לאן שהיא מסתכלת וראה את התמונה של הוריו שלו ושל אחותו כשהם היו קטנים "את מתגעגעת גם נכון?" שאל אנדרס "כן…" אמרה לוס "אל תדאגי, הם שומרים עלינו מלמעלה… את יודעת? נראה לי הם ידעו שזה הולך לקרות
תמיד לפני הנסיעה הם אמרו לי שאני ישמור עלייך ויגן עלייך תמיד" אמר אנדרס וליטף את שערה הבלונדיני והארוך של אחותו לוס. היא חיבקה אותו ואמרה "בוא נצא, אני לא רוצה שנתעצב…" ושנהים ירדו מחובקים למכונית של אנדרס
אחרי נסיעה קצרה של 10 דקות שניהם הגיעו בדיוק כשנטליה וולנטינה יצאו מביתן.אנדרס ולוס יצאו מהרכב של אנדרס ולוס והתקרב לשתי חברותיה הטובות "בוקר טוב…" אמרה להן "בוקר טוב לוסי" אמרו שיניהם בחיוך וחיבקו אותה אחת אחרי השנייה "אנדרס" אמרה ולנטינה בחיוך ונתנה לו נשיקה בלחי "בוקר טוב ולה…" אמר אנדרס בחיוך המקסים שלו ונטליה בדיוק הסתובבה וראתה אותו

"לו ידעת מה אני מרגישה אלייך , איך הלב שלי פועם כמו מטורף שאתה קרוב, איך הדם שלי בוער וגועש מרוב שאני רוצה להתקרב אלייך, אולי היית מסתכל לי בעיניים, אולי היית מעיף מבט, אולי משב ריח רענן היה גורם לי להריח אותך, את הריח המשכר הזה שגורם לי לאבד את החושים, המראה שלך שלוקח ממני את הנשימה וגורם לברכיים שלי לרעוד, ותמיד אבל תמיד אני משכנעת את עצמי שזה רק הרוח או מזג האוויר אבל בכל מקרה אני יודעת שהדמעות האלה מופיעות בכל פעם שאני בקרבתך, כי לעולם לא תהיה שלי"
"מה קורה נטי?" שאל אנדרס בגמגום ונטליה חייכה אליו, את החיוך הזה שתמיד שבה את אנדרס הוא נשבע באותו הרגע שהדבר היחיד שהוא רוצה לעשות תמיד זה להיות איתה, לטעום את השפתיים שלה,
להריח את הריח שלה ותמיד לחבק אותה, בלי לעזוב… אבל הוא ידע שזה בלתי אפשרי
כי היא רואה אותו כמו חבר טוב,כמו אח גדול, לא כמו שאישה אמורה לראות גבר.איך הוא יכל להגיד לה שהוא כ"כ חושק בה? שהוא מת להיות איתה? שהוא אוהב אותה יותר מהכול, ורק בגללה הוא לא יוצא עם אף בחורה ,כי ליבו וגופו שייכים למישהי אחרת ,לה.. למרות שהיא לא יודעת….
"בואו ניכנס…" אמרו לוס וולנטינה ששמו לב למצב המביך שנוצר הן רצו לצעוק להם את זה ששניהם מרגישים אותו דבר אבל הם השביעו אותן לא לספר…
אנדרס ונטליה הנהנו ונכנסו למכונית.
כעבור נסיעה של 20 דקות הם הגיעו לבית של תומס "את באה ולה?" שאלה לוס "כן בואי נעלה אם לא הוא לא ירד…" אמרה ולה וכולם חייכו "חכו,אני גם באה…" אמרה נטליה "לא עדיף תישארי פה שתי דקות ונרד איתו" אמרה לוס וחייכה אליה והיא וולנטינה עלו לחדרו של תומס
"אייי איזה חתיך אתה תומס כול אישה רוצה אותך…" אמר תומס שהיה מול המראה ובחן את עצמו מכול עבר שהיה עם בוקסר בלבד ."איכס…. מגעיל" צעקה לוס והסתובבה, ולנטינה לא הגיבה היא רק עמדה שם והיסתכלה עליו הוא נראה לה כ"כ חתיך ככה היא התביישה להודות בזה אבל היא כ"כ חשקה בו היא כ"כ רצתה להיות איתו ,לבד… אך מיד סילקה אות המחשבות האלה מראשה "תומס תתלבש" אמרה ולנטינה הסמוקה "יא מגעיל, לא לימדו אותך לא להתלבש כשהדלת פתוחה?" שאלה לוס שעדיין הייתה עם הגב אליהם "ואותך לא לימדו לדפוק בדלת?" שאל תומס בציניות
"לא ואותך?" שאלה לוס באותו טון לועג "לא אותי לימדו רק לדפוק בחורו.." ניסה להגיד תומס אך הושתק עם כרית על הראש שלוס דאגה לזרוק עליו
"תשתוק איך אתה מדבר…" צעקה לוס ששמה לב לפנים העצובות של ולנטינה
"עכשיו תתלבש אנחנו מחכות" אמרה לוס ונעמדה מול ולנטינה
"אל תדאגי הוא לא רציני…" לחשה לוס בשקט וולנטינה הנהנה

נטליה ישבה במושב באחורי והסתכלה מהחלון כדי לא להיתקל בטעות במבטו של אנדרס היא הרגישה שעוד שנייה היא מתפוצצת מבפנים היא התפללה לאלוהים שהם יגיעו כבר,היא לא רצתה להישאר שם יותר… איתו לבד… לא כול עוד היא לא בזרועותיו.
אנדרס לא הפסיק להיסתכל עלייה דרך המראה הוא רצה להגיד משהו כדי לשבור את השקט אבל לא הצליח ,יופייה של ולנטינה הפנט אותו. אחרי כמה דקות של השתיקה הכי מביכה בחייהם הוא בא להגיד משהו אך קולו של תומס הפריע לו "נטי" צעק תומס ונטליה נשפה לרווחה וזזה הצידה לפנות מקום ללוס ולולנטינה שלושתם נכנסו למכונית תומס מקדימה ולוס וולנטינה מאחורה ליד נטליה "נטי למה את רועדת?" שאלה ולה בלחש "אני בסדר.." לחשה נטליה וולנטינה הנהנה "למה כ"כ התעכבתם?" שאל אנדרס "אתה לא רוצה לדעת…" אמרה לוס . כולם צחקו ואנדרס התחיל לנסוע.

"בוקר טוב" בירכו עובדות החנות את ברברה ודניאלה שרק נכנסו "בוקר טוב גם לכן" אמרו ברברה ודניאלה בחיוך "בנות,היום נישאר הרבה יותר מאוחר… יש לנו הזמנה גדולה מאוד מחר.וכמו שאתן יודעות דני ואני עובדות על זה מאוד קשה כי יש עוד כמה הזמנות.. אז בזמן שנטפל בהם אתן לבד תצטרכו לטפל בלקוחות" הודיעה ברברה כולן הסכימו והלכו לעזור לכמה לקוחות שכבר הספיקו להיכנס.
"את זוכרת שהיום יום רביעי היום,נכון?שאלה דניאלה "כן למה?" אמרה ברברה "היום אנחנו נסיים את כול העבודה והמשלוחים .. כבר שחכת מה תכננו לערב?" שאלה דניאלה "אה.. לא ,לא שחכתי איך אני אשכח.. אבל לא נדבר על זה עכשיו,נתחיל לעבוד עכשיו ונסיים מוקדם.." אמרה ברברה בחיוך,דניאלה הנהנה ושנהן באו להיכנס אך מישהו שקרא בשמן עצר אותן והן הסתובבו..
"אלה אתן נכון?" שאל אותו איש "כן,במה אפשר לעזור לך?" שאלה דניאלה בחיוך בעוד שניהם התקרבו אליו "אתן יפהפיות.."אמר להן בקול שהצחיק אותן..ונישק את ידיהן, שנהן הסתכלו אחת על השנייה בפרצוף מוזר,הן לא הבינו מה הבעיות שלו.. "אדוני, לא ענית לנו, אתה צריך עזרה במשהו?"שאלה ברברה וניסתה שלא לצחוק.. "כן..זה בקשר למשלוח.." אמר האיש בקול המצחיק שלו ודניאלה כבר לא התאפקה "אני תכף אחזור ,אני חושבת שצריכים שם עזרה.." אמרה דניאלה והלכה משם מנסה לעצור את הצחוק שלה "אז עם זה בקשר לזה נראה לי שנכנס למשרד.." אמרה ברברה ושניהם הלכו כשהוא אחריה ונכנסו למשרד..

באונברסיטה, ה"חבורה" ועוד כמה חברים שלהם יישבו סביב שולחן גדול שהיה בחצר.. דיברו,וצחקו…
"מי זה?" שאלה לוס ומיששה את ידיו של זה ששם אותם על עיניה "את לא מזהה אותי?" לחש אותו קול לאוזנה "נאצ'ו" אמרה לוס בחיוך,קמה והסתובבה כדי לחבק את החבר שלה "לוס.." אמר נאצ'ו ונישק אותה "היי,תעשו את זה במקום אחר לא לידי…" אמר אנדרס "איי,איזה קנאי…" אמרה ולנטינה וזרקה עליו שקית סוכר שהייתה מונחת לידה "זה לא שאני קנאי פשוט ,איכס.. לראות את אחותי הקטנה מתנשקת.. לפניי יומיים היא הייתה על חיתולים" אמר אנדרס וזרק עליה בחזרה, כולם צחקו בעוד נאצ'ו ולוס הלכו משם צוחקים גם,אך לא לפני שלוס נתנה לאחיה הגדול נשיקה בלחי "תומס שלי.." קראה סולדד שרק הגיעה ולפני שמישהו הספיק להגיב היא התיישבה על תומס ונישקה אותו נשיקה לוהטת,והוא לא התנגד בכלל..
"אמ.. אני תכף אחזור.." אמרה ולנטינה בקול שקט, ספק עם מישהו מיושבי השולחן שמע אותה חוץ מנטליה "ולה חכי שנייה.." אמרה נטליה והלכה אחרי בת דודתה שניסתה בכול כוחה לא לפרוץ בבכי.

"בוקר טוב.." בירך הסוכן שלהם וישב מולם, מאוריסיו חייך אליו בצביעות ולחץ את ידו ולואיס רק החזיר לו "בוקר טוב" קריר. הסוכן הנהן "אתם יודעים שעוד שבוע בערך אתם צריכים לטוס..לספרד עם אני לא טועה.. לדגמן בגדים מרשת מובילה,נכון?" שאל הסוכן ושניהם הנהנו "אז אתם משוחררים, אמ.. רגע חתמתם על החוזה,נכון?" שאל בבלבול "כן" ענה לו מאוריסיו בעוד לואיס יצא ממשרדו של הסוכן שלו.. הוא שנא את החיים שלו, הכול התחיל אחרי התאונה,כדי לא להיות בבית עם כול הזיכרונות, כדי לא להיות לבד עם עצמו.. "למה יצאת ככה?" שאל מאוריסיו בהתנשאות שמאוד הרתיחה את לואיס "מה אכפת לך?" מה אתה מתערב בכלל?" שאל לואיס "אתה לא תגיד לי מה להגיד או מה לעשות.." אמר מאוריסיו באותו קול מתנשא אך טיפה מרוגז כמה הוא לא סבל אותו.. ,לואיס תפס אותו מהצווארון של החולצה המכופתרת בצבע לבן שלו והדביק אותו לקיר "מה אמרת?" שאל "אתה לא תגיד לי מה לעשות..,תוריד אותי כבר" אמר מאוריסיו בקול חנוק מעט "אני יהרוג אותך,כמו שנהרגו ההורים שלך והאחים הצוציקים שלך.." המשיך מאוריסיו ולואיס כמעט התפוצץ מזעם "שלא תעז להגיד את זה יותר בחיים שלך.." שאג לואיס, הוריד אותו ונתן לו בוקס ליד השפה שכבר התחילה לדמם לו "הבנת?" המשיך לואיס בצעקה ומאוריסיו הנהן והלך משם במהירות "אני נשבע לך שאתה תשלם על הכול" אמר מאוריסיו לעצמו ונגע במקום שכאב לו,מאוד כאב לו
לואיס הסתכל עליו הולך משם "אף אחד לא יקלל אתכם ככה.." אמר לואיס בלחש והלך גם הוא אך למקום אחר.