אהבה עם הצרות 2- פרק 15

בכל החודש האחרון, דאגתי כל הזמן… פתאום קלטתי מה שעשיתי בצרפת.. כנראה הרגתי את אותו הבנאדם, שעקב אחריי… עכשיו הם ינסו לנקום בי על כל מה שעשיתי, מה אני אעשה עכשיו??? לא יכולתי לספר לדניאל על זה!
כל חצי שעה כמעט התקשרתי לדניאל, גם כשהיה בעבודה, וגם אני, וגם אם היה עם חברים, הייתי צריכה לדעת שהוא בסדר… ועם אריאל עשיתי את אותו הדבר..
ישבתי לי בבית, והתחילה לכאוב לי הבטן, לכאוב לי מאוד… הייתי כבר בחודש שביעי… לא ידעתי מה זה, אבל בסדר, זה כנראה מהלחץ, לא נורא, לא צריך לייחס לזה חשיבות.. אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר, כאילו מנסים לסמן לי משהו… התקשרתי לדניאל… פעם, פעמיים, אבל הוא לא ענה.
התקשרתי לגן של אריאל לבדוק שהיא בגן, אבל אמרו שמישהו מהמשפחה לקח אותה…
"את בטוחה? זה לא הגיוני, אף אחד לא אמור לבוא לקחת אותה.."
"כן, אמרו שאת שלחת אותם, יש איזה אירוע מיוחד, ושהיא צריכה להגיע הביתה מוקדם.."
"אבל.. זה לא נכון… תודה בכל מקרה"
"בכיף.. אם קורה משהו את יכולה להתקשר!"
"תודה רבה!" וניתקתי…
לא הבנתי מה הולך פה, אני צריכה ללכת לחפש אותם…כל החודש וחצי הזה שמרתי עליהם כל כך טוב, לא הגיוני שעכשיו קרה משהו, זה פשוט לא הגיוני…
לקחתי את הדברים שלי ובאתי לצאת… אבל אז היה צלצול בטלפון…
"דניאל???"
"טעות, אבל את מכירה אותי… דקרת בגרון את אחי והרגת אותו… מוכר לך????"
"מה אתה רוצה ממני??? איפה דניאל ואריאל?" צעקתי והחזקתי את הדמעות..
"יש לך חצי שעה להגיע אל הכתובת, שדרות בן גוריון, 75 בפתח תקווה… אם לא תגיעי יקרה אסון" ישר ניתקתי את השיחה, הפעלתי 'waze' והכנסתי את הכתובת ונסעתי… הגעתי לשם בפחות מחצי שעה ונכנסתי… ראיתי את שניהם, קשורים על המיטה ולא יכולים לזוז… אריאל לא הפסיקה לבכות ודניאל מנסה להרגיע אותה.
"קורל צאי מפה!!!" הוא צרח…
"אני… אני לא הולכת לשום מקום, לא עד שמשחררים אותכם ונותנים לכם ללכת!!" והתקדמתי אל הבחור "אני פה עכשיו, שחרר אותם!"
"אחרי כל מה שעשית… גרמת לי לאבד את אחי.. גם את צריכה לאבד את יקירייך…" התקרב אל אריאל ודני… התחלתי לבכות.
"תעזוב אותם!. קח אותי, אני מתחננת, רק תעזוב את שניהם במנוחה!! תשחרר את דניאל, ואריאל הם לא עשו לך כלום.. רצית אותי מההתחלה, לא???!"
"אחרי מה שעשית אין מצב!" כיוון על דניאל אקדח.
"אני מתחננת, קח אותי, תעזוב אותם! אני נשבעת שאני לא אעשה כלום, רק תשחרר אותם, אני לא אתנגד לכלום…"
אחז בכתפי ודחף אותי "תתחילי להתקדם!!" אמר בעצבים ואני רק הורדתי את הראש והלכתי אחריו..
"לא בבקשה! תעזבו אותה!! זה לא אשמתה, אני מתחנן, היא לא עשתה כלום!!!"
"זה באשמתה, היא הרסה הכל כשנכנסה להריון, וסיבכה הכל בפריז… שמה הכל התחיל שוב, ושמה זה ייגמר!" לקח אותי, ויצאנו…
"אני נשבעת אני מנסה רק להבין, מה אתה רוצה ממני???"
"את תביני הכל כשנגיע…"
"רק תסביר לי, מה כל כך מיוחד בהריון שלי???! למה אתם כל כך רוצים שאני אשמור עליו??"
"ההריון שלך מיוחד, העובר שלך, הוא מיוחד… זה מה שאת צריכה לדעת… "
"אתם לא תקבלו אותו… כל עוד זה יהיה תלוי בי" לחשתי לעצמי… אני אברח ברגע הראשון שאצליח, אף אחד לא יתקרב אלי או אל המשפחה או אל התינוק שלי… שחררתי את המשפחה שלי, ועכשיו הכל יהיה תלוי בי… אני צריכה לטפל בהכל, ואסור לי לערב אף אחד… לפחות לא עכשיו!