אהבה על טבעית…ב'

התעוררתי בבוקר בגלל הנשיקה שלו, של ליאם. הוא בירך אותי בברכת בוקר טוב ואני פשוט קפאתי. לא ראיתי אותו חודש שלם, חודש בלעדיו, חודש שנראה כמו נצח. הוא הביא לי כרגיל קפה וארוחת בוקר קלילה. "רוז, הכל בסדר, את בסדר? אני שמעתי על התאונה…של…אבא שלך"-ליאם אמר לי. באותו רגע הרגשתי שהוא ירה לי חץ ללב, לא חשוב כמה ניסיתי להשכיח את זה מראשי, תמיד זה צץ מכל עבר, ניסיתי לחייך ולהראות שהכל בסדר, אבל על מי אני עובדת? על ליאם? על אמא שלי? אני עובדת רק על עצמי. אבל בכל זאת חייכתי חיוך טפשי ואמרתי "אל תדאג ליאם, הכל בסדר, אבא שלי בסדר", ראיתי לפי הפרצוף שלו שהתשובה שלי לא סיפקה אותו אבל הוא גם חייך, חיוך טיפשי בשביל להסתיר את הרגשות שהוא חש באותו רגע. "אני אוהבת אותך"-לחשתי לו, "רוז,את האהבה של החיים שלי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך" הוא ענה לי. באותו רגע פשוט קפצתי עליו ונישקתי אותו בכל כוחי וכרגיל, בתזמון הכי טוב שיכול להיות, "רוזלינה, בהצלחה בשנת הלימודים החדשה"-אמא נכנסה לחדר בפתאומיות, "אמא, ליאם פה"-רמזתי לה שתלך, "זה בסדר, שלום גברת וויט"-הוא אמר לה בנחמדות. פניו פשוט נצצו, הוא היה מלאך, לא היה בו טיפת רע ואני זכיתי בו, הייתי בטוחה. חיבקתי את אמא שלי, אליזבת, יצאתי עם ליאם מהבית ונסענו במכונית החדשה שלו לבית הספר.