אהבה ניצחית פרק 1

עבר
ליאה הייתה לחוצה, היא בדקה את הטירה פעמיים ואת החדרים הסודיים-שלוש. היא סדרה את המיטה, את המכתב ואת הארון. וכל מה שהיה עלייה לעשות היה לשכב.
לנוח.
לשכוח מהכול.
היא התחילה להסתובב בטירה, לבדוק את הכול פעמיים ולדאוג שהכול יהיה במקום. שכל אחד. יהיה במקום.
היא עלתה את המפלסים. מנסה לשלוט על קצב ליבה הפועם בחוזקה. רגליה היחפות עקצצו מרצפת האבן הקרה ושיערה הכהה התעופף באוויר בכל פעם שרוח קלילה הופיעה מהחלון.
ליאה יצאה מהטירה. רגליה עכשיו נגעו בחול הזהוב ורוח נעימה העיפה את שערותיה לאחור. כמכושפת החלה לצעוד לכיוון המים הקרירים והמפתים במקצת. היא נכנסה לתוך המים. יותר ויותר עמוק. שמלתה החומה החלה להכביד עלייה ותלתליה הכבדים צנחו על כתפייה בדומיה.
השמש החלה לשקוע. זמנה אזל.
היא יצאה מהמים. ופנתה לכיוון הטירה. רגועה ממקודם אך רטובה עד העצם.
היא נכנסה לחדרה. החליפה בגדים במהירות וירדה לחדר האוכל הגדול.
שם היא ראתה אותו. שיערו החום נופל על מצחו, עיניו וכתפיו. הוא היה גבוה ושרירי, עם עיניים חומות ואוהבות וזיפי זקן כהה על הלחיים, הוא לבש חולצה לבנה ומכנסים חומות ארוכות, על מותנו היטלטלה בנוקשות חרב ארוכה ואפורה שנדנדה משובץ באבני חן ירוקות.
ג'יי הבחין בעיניה המודאגות. הוא חצה את שולחן האבן הגדול והחל לצעוד לכיוונה.
"הכול מסודר, ליאה." אמר ועטף אותה בזרועותיו. "את לא צריכה לדאוג."
"לדאוג?" קראה ליאה והתנתקה ממנו. היא ניסתה לצחוק. להראות שהיא אינה מודאגת כלל. אך קולה בגד בה ובמקום צחוק קליל ורגיל לגמרי יצא לה קול מהול בפחד. בחרדה. הרגשה שאי אפשר היה לתארה במילים.
ובכי. הגוש המלוח היה נטוע במקומו הקבוע-בגרון. ומצחה ואפה התמלאו בזיעה קרה-כמו תמיד כשהייתה לחוצה.
ג'יי נאנח ברחמים וצעד לעברה. הוא הניח את ידו על גבה וחיבק אותה.
"אני לא רוצה לשכוח אותך." לחשה ליאה. דמעה חצופה מתגלגלת במורד לחייה. היא עצמה את עיניה חזק. חזק ככל שיכולה. אך זה לא עזר לשנות את פניי המציאות. הייתה לה משימה. ואותה היא חייבת להשלים.
ג'יי חייך חיוך עצוב וקבר את ראשו בשיערה, מאז ומתמיד אהב את ריח שיערה המתוק שגלש על גבה.
"את לעולם לא תשכחי אותי. לעולם לא." אמר ג'יי והתנתק מליאה. "את יודעת למה?"
ליאה הנידה את ראשה, רתוקה לעניו החומות כשם שהוא לעינייה הירוקות.
"כי יש לי מספיק זיכרונות בשביל שנינו."ענה ג'יי ונצנוץ זהוב ניצת בעיניו החומות.
ליאה הנהנה. "אני יודעת." לחשה. "וזאת הסיבה ש.." קול נשנק ובעיניה שוב עמדו הדמעות.
ג'יי, עצם את עיניו וקירב את מצחו אל מצחה. עכשיו יכול היה להרגיש את הבל פיה על פניו.
"אני יקרא לך." לחש ועצם את עיניו חזק יותר.
"מתי?"לחשה ליאה ומשכה באפה.
"כשיגיע הזמן."

הווה.
היא התעוררה מבלי לדעת איפה היא ומי היא. הדבר האשון שראתה היה המכתב.היא לקחה אותו. וקראה את תוכנו:
ליאה.
את לא זוכרת אותי אבל אני זוכר אותך. אני יודע שיהיו לך הרבה שאלות. כשתתעוררי חצי מהתשובות יהיו כבר לפנייך והחצי השני אצל הרובוט. קוראים לו gg5 הוא די נחמד והוא יטפל בך את שאחזור. הוא יסביר לך כל מה שתרצי לדעת.
את לא צריכה לדאוג. הוא נמצא במטבח הטירה. שני מפלסים למטה. הוא רובוט טוב.
ליאה. אני כל כלך מצטער שאני לא שם בשביל. מסביר ךך כל מה שתרצי לדעת.
אבל אני מבטיח לך שאנחנו עוד ניפגש.
אוהב ותמיד אוהב.
ג'יי. ארוסך.

ליאה קירבה את המכתב לליבה וטעמה את שמו. ג'יי. הוא היה קרוב אך כל כך רחוק. כאילו מעולם לא ביקר אותה. לא הכיר אותה. אבל אם זאת. משהו בצליל שמו היה לה מוכר. כצליל מתקתק מהעבר שנעלם ברגע שתפסה אותו.
היא הדפה את הסמיכה מעלייה ונעמדה למול המראה שבחדרה. סוקרת את בבואתה היחפה עם הכותונת הלבנה הארוכה והשיער המתולתל והפרועה.
משהו ניצנץ במראה האפורה. היא השפילה את ראשה וראתה את התליון. הוא היה קטן ואדמדם תלוי על שרשרת דקה מכסף.
ליאה הרימה ת מבטה וסקרה את בבואתה שוב. ראשה מתפוצץ משאלות.
איפה היא? מה היא עושה פה? למה יש לה תליון קטן על הצוואר? מי הוא ג'יי? איך הוא נראה? וחשוב מכל-למה היא לא זוכרת כלום?
היא הושיטה את ידה ונגיעה בפנייה הקרים. מי היא?
ליאה הרימה את מבטה ועיניה נתקלו במכתב. ג'יי אמר לה שיש מישהו שיכול לעזור. שיש מישהו שיודע מי היא. מה היא הייתה. החלטה נחושה התגלמה בליבה. היא הסתובבה. עזבה את המראה. עזבה את החדר. והתחילה לרדת במדרגות.