אהבה מעבר לפינה

מאיה רוצה שניפגש בהול לקפה וסיגי. "יש לי המון טו טל יו". וכשהיא רואה אותי, היא מחבקת אותי חזק ונשארת כך לפחות דקה. "אממ… את במוד דביק היום". אני אומרת והיא צוחקת כשאנחנו מתיישבות ומזמינות הפוך. היא מספרת שהיא מיואשת. שכולם זִבלונים קטנים שמחפשים סקס ותו לא. שהם קמצנים, נראים רע, שנגזר עליה להיות לבדה וכנראה שלעולם לא תכיר את אהוב לבה. ואז גם נאנחת.
"לא כולם זִבלונים". אני עונה ומשתדלת להאמין למילים שיוצאות מפי. מאיה נותנת לי מבט קטלני.
"אני מאמינה שיש כאלה שגם מסוגלים לשוחח בין לבין" אני מוסיפה וממנה צחוק נוסף אבל משוחרר. "את חושבת? לספר לך על כל הגברים שיצאתי איתם בשנה האחרונה? כל אחד שיבוט של האחר. הם כולם – אותו הדבר!".
"חולקת". אני מוסיפה בלחש ומוסיפה התעטשות סמויה. "את לא מכירה את כולם על מנת לקבוע שכולם אותו דבר. מסכימה שיש אולי 5 בעולם שהם אָ-מיניים אבל מאמינה וגם יודעת שיש רבים שרוצים את מה שאת רוצה". אני מסכמת.
"אז איפה לעזאזל הם נמצאים?" מאיה שואלת או יותר נכון צועקת ומצליחה להסב אליה כמה מבטים. מזל שאני לא מתרגשת. "מאיפה לי לדעת?" אני עונה ומחניקה צחקוק. "מה את צועקת?".
"כי נמאססס לייי!" היא שוב צועקת ואני מחייכת אל הסובבים הסקרנים עם מבט מתנצל.
"שבוע שעבר הכרתי מישהו חמוד לשם שינוי, שסיפר שרוצה קשר רציני אבל כבר בדייט הראשון הוא ניסה להכניס אותי למיטה".
"נו? מה הבעיה? את בת עשר?" אני שואלת בתמיהה. "תעשי מה שבא לך".
"מה הקשר?!" היא עונה בכעס. "לשכב איתו אחרי שעתיים היכרות?"
"מה שמרגיש לך. לא חושבת שזה ממש שייך. יהיו כאלה שיישארו שנים יחד גם אחרי שעתיים ויהיו כאלה שלא".
"את ממש טועה!" היא שוב צועקת. "כל קשר שלי שהתחיל מסקס מוקדם גם הסתיים כך".
"מה עם אתר הכרויות"? אני מנסה שוב.
"ניסיתי את כולם – או שנראים כמו סבא שלי או מחפשים משולש חופשי".
"לא, התיאורים שלך – קורעים!" אני לא מפסיקה לצחוק. מזל שלא שתיתי קודם.
"היה גם מישהו שנתן לי לשלם על עצמי בדייט ראשון!" היא לא עוצרת.
"אז מה? אין לך כסף?" אני שוב מעצבנת אותה.
"את לא חושבת שהגבר צריך לשלם בדייט ראשון?"
"לא. אני תמיד בעד לשלם על עצמי ואין לי בעיה עם זה".
"אני בכלל לא טורחת לקחת ארנק לדייטים. שהם ישלמו". היא יורה בכעס ואני מגלגלת עיניים.
"עזבי, אל תתייאשי. מאמינה שתכירי מישהו חמוד. זה יכול לקרות אפילו היום כאן או מחר בדואר".
"ברור. והוא בטח יהיה נשוי". היא נשארת "אופטימית".
"או גיי". אני מוסיפה. העיקר שהיא צוחקת.
אנחנו ממשיכות לפטפט ומאיה בעיקר מתלוננת. לפתע ניגשת אלינו אישה נחמדה ומביטה בשתינו בהיסוס. אני מחייכת אליה ומאיה שקועה במחשבות עם פנים זועפות.
"סליחה, לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה שלכן. אני מאד מבינה ללבך." כעת היא מביטה רק במאיה. "אם תרשי לי, יש לי עלם חמודות להכיר לך. מי יודע? אולי יצמח כאן סיפור אהבה". היא מסיימת ומחייכת כשמאיה מביטה בה בכעס.
"תודה. אך לא תודה." היא מפטירה בידה וחוזרת לשקוע במחשבות. האישה הנבוכה נראית מבולבלת
כמה שניות ואני אומרת "תודה" בנימוס עם חיוך נבוך לא פחות. כשהיא חוזרת לשבת במקומה, כל מה שבא לי זה לנער את החברה הסתומה שלי.
"אבל למה?" אני שואלת ובאמת לא מבינה. כעת התבכיינת שאת לא מכירה גברים חמודים והנה! מדוע את מסרבת עוד בטרם הכרת אותו?" כעת לי בא לצעוק.
"כי ברור לי שלא יצא מזה כלום. נו באמת! בליינד דייט?"
"אז מה? מאיפה הביטחון שלא יצא מזה כלום. אני ממש לא מבינה אותך! אולי את לא באמת רוצה להכיר ורק מחפשת תירוצים". אני מסכמת והיא נותנת לי שוב מבט קטלני.
"את מדברת שטויות! ברור שאני רוצה".
"את לא. אחרת היית מתנהגת אחרת לאישה הנחמדה שהייתה כאן". שתיקה.
"אני לא מעוניינת. ברור לי שהוא מכוער וקמצן".
"נו באמת! ואם הוא לא? אגב, עדיין לא מאוחר. היא יושבת ממש לידנו". אני מנסה שוב ומאיה מעקמת פרצוף.
"אני ניגשת אליה". אני מודיעה לה ומתעלמת מתגובתה השלילית ומהמבטים הכעוסים.
אני קמה ומתקרבת אל האישה הנחמדה ושואלת האם אפשר לקבל הזדמנות שניה.
כשאני חוזרת אל מאיה הדבר האחרון שמתחשק לי זה לשבת מולה. אך מאיה דווקא מאד מתעניינת בשיחה שלי עם השדכנית ממול.
"נו? למה זה לקח לך כל כך הרבה זמן? היא נתנה לך את המספר שלו"?
"אממ… כן." אני עונה בלחש ומתעלמת ממבטה.
"ו… ? על מה שוחחתן? ומדוע היא צחקה כל כך? ראיתי שהיא מראה לך תמונה – היא שלו?".
מאיה ממטירה עלי שאלות בלי סוף. אוף אני רוצה הביתה.
"סתם. סיפרה קצת על הבן שלה, "העלם חמודות" שרצתה להכיר לך. מנכ"ל בחברת הייטק,
גרוש וגר לא רחוק ממך". כעת מאיה ממש בעניין. "אוו! ואיך הוא נראה?"
"חתיך". אני עונה בקצרה.
"יה! נשמע מדהים. תביאי את המספר".
שתיקה.
"יש בעיה?" היא שואלת.
"לא. כן. הבעיה, שהיא לא רוצה שאתן לך את המספר שלו". אני עונה בלחש ונותנת מבט ארוך בקפה שלי. כשאני מביטה בזהירות במאיה אני רואה שהיא ממש כועסת. אדומה מכעס.
"לא הבנתי. מקודם היא הייתה כאן, את שמעת אותה. מה השתנה?".
"כשניגשתי אליה, היא טענה שאת לא נחמדה ושהיא לא מעוניינת להכיר לך את בנה".
"סליחה? היא בכלל לא מכירה אותי! מי היא שתגיד שאני לא נחמדה?" כעת היא רותחת.
ואני? רוצה הביתה. כל כך מביך. ואז שוב שתיקה.
"רגע! היא נתנה לך את המספר שלו, הראתה לך תמונה ודיברה איתך. אם היא לא מעוניינת שאני אכיר אותו, אז לשם מה?" היא שואלת ומביטה בי מגרדת את העורף ואז מסיימת את הקפה בשלוק אחד.
נדמה שכעת נופל למאיה האסימון והיא מביטה בי ממושכות מחכה למוצא פי.
"זה בשבילך?" קולה הרם נשמע היטב אך הפעם אני לא טורחת להביט סביבי.
"כן." אני עונה בקצרה. "ואת לקחת את המספר? איך יכולת?" היא מביטה לי לא מאמינה.
"מדוע לא? אמרת באופן נחרץ שאת לא מעוניינת".
"אבל אני מעוניינת עכשיו!" היא לא מוותרת ואני מתחילה להתעייף ומזמינה חשבון.
"את ממש לא הוגנת!" היא לא מפסיקה להתלונן ואני משלמת את החשבון של שתינו.
האישה הנחמדה גם התרוממה ממקומה, לא לפני שהתקרבה אלי שוב לומר שלום.
"אני כל כך שמחה שניגשת אלי. מצאת חן בעיני מהרגע שראיתי אותך. התקשרי אליו בבקשה.
יש לי הרגשה ממש טובה לגבי שניכם". היא סופקת ידיים בשמחה, על פניה חיוך זוהר.
"תבטיחי לי שתתקשרי". היא מבקשת שוב, נותנת לי צביטה קלה בלחי והולכת.