אהבה ממבט ראשון/ פרק שמיני

״אל תהיה כזה,״ אני לוחשת לו. ״תגלה לי!״
״לא,״ הוא פוסק. ״מחר- תדעי.״
״אתה רוצה שאגיע לאן שהוא, הוד מעלתו?״ אני אומרת ומגחכת.
״האמת, כן,״ הוא מהרהר. ״תגיעי לחדר מספר 121.״
״שבקומה השנייה?״
״אז איפה עוד?״
״בסדר,״ אני מתעצבנת והצלצול נשמע. הוא אוסף את המחברות שלו ומחייך. ״מחר- חדר 121, בשעה 14:30.״ אומר שיין ויוצא מהכיתה.

בבוקר המחרת אני קמה מוקדם מאוד, אחרי חלומות מזוויעים שבהם זאק מנסה לרצוח אותי בדרכים שונות, ושיין עוצר אותו כל פעם.. לא חשוב.
אני לוקחת את שקית האוכל החומה שלי ודוחפת אותה לתיק במהירות. השעה 07:00 בבוקר ועדיין לא הגיע הזמן שלי ללכת לאוטובוס. אני מעבירה את הזמן בבהייה בשעון בחוסר תשומת לב, וקופצת על רגליי כשאני מבחינה שהשעה 07:20.
אני הולכת באיטיות לכיוון תחנת האוטובוס, שנמצאת כ-30 מטרים מהבית שלי. אני מחכה שם קצת לצד ילדים מבת ספר אחר, שמדברים ביניהם, משחקים בטלפון, משוחחים בהתרגשות על סוף השנה המייגעת הזו, שמסתיימת בעוד.. 5 ימים בערך. לא, בדיוק.
האוטובוס שלי מגיע, אני מטפסת ומשלמת את הכסף לנהג. הדרך לבית הספר עוברת ללא תקלות, ואני יורדת שם.
״רוזה!״ קוראת ג׳יני ומחבקת אותי. ״הכל בסדר? וואו, את נראית עייפה!״
״כן, אמממ..״ אני ממלמלת, אבל לפני שאני מספיקה להסביר שיין נכנס בשער ומחייך חיוך ערמומי. אני מסמיקה כמו עגבנייה וטומנת את ראשי בידיי.
״את בסדר?״ רוכנת אליי ג׳יני.
״כן, ה- שמש, כן. מסנוורת לי בעיניים.״
״רוזה,״ היא מתפלאת. ״אין שמש עכשיו.״ היא מחווה על השמיים, שענן גדול ולבן הסתיר את השמש מאחוריו.
״בואי לכיתה. את ממש לא מרגישה טוב,״ היא מובילה אותי בעקשנות לכיתה, מושיבה אותי במקומי ומושיטה לי מטלית לחה. ״תגנבי את פנייך בזה. זה עוזר.״
אני לוקחת את המטלת ומנגנת את הפנים ״תודה,״ אני מחייכת אליה. היא רוכנת אליי שוב, הפעם ביתר תקיפות. ״עכשיו, שפכי הכל. מה קרה?״
אני צוחקת קלות. ״טוב, אממ.. שיין.. כן, שיין הזה,״ אני מעקמת את אפי כשהיא מרימה גבות. ״הוא אמר לי לבוא היום לחדר 121 בשעה שתיים וחצי.״
למשך כמה זמן היא בוהה בי, ואז קופצת עליי בחיבוקים. ״אומייגאד!״ היא כמעט צעקה. ״את יודעת מה זה אומר?!״
״לא,״ אני אומרת בכנות.
״אולי הוא יציע לך חברות!״ היא אמרה והניפה את אגרופה. ״למרות שאף פעם לא הבנתי איך את נמשכת לבנים, למרות שהוא באמת נראה טוב..״ היא מהרהרת.
״ג׳יני!״ אני קוראת. ״למה שהחתיך הזה יציע חברות למישהי כמוני, הא? תראי אותי! לא מקובלת ,לא יפה במיוחד, ועיניים משונות.. מוזרה!״ אני קוראת ושבה לטמון את פניי בידיי.
״נחמד לדעת שאת חושבת כך.״ נשמע קול.
אני מסבה את ראשי. זו לא הייתה המורה, לא קליאו, לא שיין. לא אף אחד מאלה.
זה היה זאק.
״אז את כן מאוהבת בו.״ הוא מצביע עליי.
״מה זה עניינך בכלל?״ אני מביטה בו במבט רוחש רע.
״זה ענייני,״ הוא מוחה. ״כי-״
״כי מה?״ אני קמה ממקומי. ״כי אתה מאוהב בי בכיתה א׳? כי כמעט שכבת איתי? כי הצעת לי לבוא איתך למסיבה של אנג׳לינה? אתה הרסת לי את חיי החברה, ובגללך כולם חושבים שאני זונה! שלא לדבר בכלל על העובדה שלא דיברת איתי בימים האחרונים-״
״את לא דיברת איתי. לא ההפך.״ הוא כמעט לוחש.
״והייתה לי סיבה מצוינת!״ אני מתקרבת אליו, פניי זועמות, והמרחק בין שפתינו הוא בערך 5 סנטימטרים. ״ואל תחשוב בכלל לדבר איתי שוב, זאק קולין!״
אני נועצת בו את המבט הכי מרוגז שנעצרתי בו כל חיי, מרימה את ידי ומתכוונת לתת לו כאפה, אבל לפני שאני מבינה מה קורה-
הוא נישק אותי!
איך הוא מעז?!
אמנם רק לרגע, כי אני קופצת כמו חתול שנגע במים, פניי מתלהטות ושפתיי לחות מהנשיקה המפתיעה.
״אני שונאת אותך!״ אני צורחת ונותנת לו אגרוף בפנים.
הוא נופל לרצפה, ואני מבחינה בשלולית קטנה של דם שמצטברת מתחת לפניו.
״רוזה, לא!״ צועקת ג׳יני וניגשת אל זאק.
״זה- זה הגיע לו,״ אני אומרת בקושי, אבל לא באמת מתכוונת לכך. למה הרבצתי לחבר הכי טוב שלי? למה???
״לכי מפה.״ אומרת ג׳יני ומביטה בי, עיניה הירוקות נוצצות ודמעות בעיניה. ״תקראי לאחות או משהו, מהר!״
אני רצה משם אל חדר האחות ודופקת בדלת.
מה עשיתי???