אהבה ממבט ראשון/ פרק שישי

קליאו יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה. הבטתי על זאק בפנים סמוקות מבושה, ועיניי היו מלאות דמעות.
״חתיכת אידיוט!״ צרחתי עליו.
״מה יש לך?״ הוא שאל והתקרב כדי לנשק אותי.
״אל-תיגע-בי!״ אמרתי. כל הברה העפתי לו מכה בחזה. ״אני שונאת אותך. עכשיו הולכים להעליב אותי לנצח ואפילו שיין.. לא ירצה להיות חבר שלי יותר.״
״אבל זה לא שאתם באמת חברים!״ התנשף זאק.
״אני יודעת שלא!״ צרחתי. ״אבל מה אתה חושב שיגידו עלינו? הא? שני הבוגדים הקטנים!״
״את לא אוהבת את שיין, הוא לא בשבילך!״
״אז מה!״ שאגתי והרמתי את החזייה שלי מהרצפה. ״הוא לפחות הרבה יותר אמין ממך, לא עושה סקס בכל הזדמנות שמתחשק לו! באמת, איך שבאנו למועדון ישר לקחת אותי לשירותים!״
״את לא רצית לרקוד,״ אמר זאק, שבניגוד אליי קולו הלך והחליש. ״אני אוהב אותך. אמרתי לך את זה כבר.״
״אהה, באמת?׳ אני לובשת את חולצת הבטן שלי. ״כי אני לא אותך. מי שאל אותך בכלל אם אתה מוצא חן בעיניי או לא?״
הבטתי בחזהו החשוף. שוב עבר בי גועל.
״ומאיפה אתה בכלל יודע ששיין לא בשבילי?״ אמרתי וצמצמתי את עיניי. ״אולי אנחנו לא חברים. וגם אתה לא חבר שלי ובחיים לא תהיה.״
״רוזה, בבקשה, חכי…״ הוא קרא נואשות.
״לא קוראים לי רוזה,״ אני יוצאת מהדלת. ״קוראים לי רוז. כמו ששיין אומר.״

למחרת בבוקר קמתי מותשת. אין לי מושג כמה זמן לקח לי להגיע ברגל מהמועדון הביתה. בערך 3 שעות. נכנסתי הביתה, כולי קפואה מכף רגל ועד ראש. אמרתי לאימא שלי שאני לא מרגישה טוב והיא נתנה לי אקמול והכניסה אותי למיטה, כמו אימא טובה.
התיישבתי מול הלפטופ הקטן שלי. ראיתי הודעה מאחותי בסקייפ: ״אימא אמרה לי שאת חולה.. הכל בסדר? מתגעגעת. טיאה״
״גם אני מתגעגעת אלייך ♥״ כתבתי לה מהר. אחרי ששלחתי את ההודעה נכנסתי לפייסבוק.
זה קרה כל כך מהר שזה קצת הפחיד. איך שקליאו הגיעה הביתה (בסביבות אחת בלילה) היא העלתה את התמונה שלי ושל זאק, ערומים, מבוישים, מכוערים במידה יוצאת דופן.
התגובות חגגו. ״זונה״ מישהו כתב. זה עשה לי חשק לבכות. כי זה כל כך נכון. אני ילדה מופקרת ששוכבת עם כל מי שרק רוצה. וזאק הוא היחיד שרוצה.
שמעתי את הטלפון של ומיהרתי להוציא אותו מכיס מכנסי הג׳ינס שפשטתי אתמול כשהגעתי. ראיתי את המספר של ג׳יני על הצג.
היא לא חיכתה שאגיד ״הלו.״. ״רוזה, הכל בסדר? נכנסתי לפייסבוק וראיתי את התמונה של קליאו.. את רוצה לדבר על זה?״
בכל ליבי רציתי להגיד ״לא״, לשמור את הסודות שלי לעצמי. אבל בלי אזהרה פרצתי בבכי כמו ילדה קטנה.
״אל תבכי,״ אומרת ג׳יני. ״אז מה בעצם קרה?׳
אני מספרת לה, בערך, את כל מה שקרה אתמול. איך אני וזאק הלכנו לשירותים, איך קליאו ראתה אותנו וצילמה.
״ועכשיו כולם חוש-חושבים שא-אני סתם זונה,״ אני אומרת. ״והם כל-כך צ-צודקים!״
״הם לא,״ מרגיעה ג׳יני. ״את לא זונה. זאק פשוט התלהב יותר מדי. דיברתי איתו אתמול, הוא אמר לי שאת לא מדברת איתו יותר.״
״נכון,״ אני אומרת. ״הוא הרס לי את ה-חיים.״
״הוא לא הרס לך את החיים.״ אומרת ג׳יני. ״אם את רוצה, אני יכולה לעבור לשבת לידו ואת תשבי ליד שיין, כי לא נראה לי שזאק מחבב את שיין.״
אני צוחקת. ״רעיון טוב,״ אני אומרת. ״תודה.״
״את רוצה שאבוא אלייך?״ היא שואלת.
״לא, זה בסדר.״ אני מחייכת. ״גרמת לי להרגיש הרבה יותר טוב.״
״שמחה לעזור,״ אמרה וניתקה.
ישבתי מול המחשב שלי, תוהה מה לעשות עכשיו. האם להתקשר לשיין.. אין לי את המספר שלו. האם לחכות שמשהו יקרה?
״רוזה,״ נשמע קולה של אימא שלי מלמטה. ״יש לך טלפון.״
אני כמעט מזנקת מהכיסא, מחליקה במורד המעקה למטה. אף פעם לא נמאס לי לעשות את זה.
״אני מרגישה הרבה יותר טוב,״ אני אומרת לאמי. ״אני יכולה לקחת את הטלפון למעלה?״
היא מושכת בכתפיה ואני לוקחת את השפופרת האלחוטית איתי לחדר.
״הלו? מי זה?״
״שיין.״
ידעתי! אני צורחת במחשבתי. ידעתי שהוא יתקשר!
״או, היי שיין,״ אני אומרת. ״מה קורה?״
״השאלה היא מה קורה איתך,״ הוא אומר, ואפילו מבעד לקו הטלפון אני יכולה להרגיש את העוצמה של עיניו הכחולות.
״לא משהו,״ אני מודה. ״זאק מנשק ממש גרוע.״
שיין פורץ בצחוק. ״אז אם את מרגישה כל כך נפלא, רוצה לבוא אליי להמשיך לכתוב?״
״בטח,״ אני אומרת.
״תשאלי את אימא שלך. אני אבוא לאסוף אותך עוד רבע שעה.״
״סגור,״ אני אומרת ומנתקת.
אני כמעט קופצת מאושר. שיין ידע מה ארצה.. לפרק את הרגשות שלי בכתיבה.. זה בדיוק מה שמתאים לי עכשיו.